עו"ד גירושין | יעל גיל | חלוקתה של דירת מגורים שנרכשה לפני הנישואין

חלוקתה של דירת מגורים שנרכשה לפני הנישואין

הערות לפסיקת בית המשפט העליון בבע"מ 1398/11

ביום 26/12/12, קבע בית המשפט העליון בבע"מ 1398/11, בדעת רב של כבוד השופט דנציגר אשר כתב את פסק הדין ושל כבוד השופט עמית ובניגוד לדעתו החולקת של כבוד השופט זילברטל, בשאלת יישום הדין על העובדות הספציפיות שבמקרה דנן, כי בעל יעביר לאשתו, מחצית מן הזכויות בדירה אשר רכש ללא משכנתא, כארבע שנים לפני הנישואין ואף לפני שהכיר את אשתו והיא רשומה על שמו.

פסק הדין, אשר יצא מלפני כבוד בית המשפט העליון, מתייחס בפועל, אל חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג 1973, כאל אות מתה. פסק הדין פוגע בעקרון הפרדת הרשויות, וחותר תחת שלטון החוק במדינת ישראל, כאשר הוא פוסק בניגוד  לחוק הכנסת המפורש, כי על אדם, אשר רכש דירה לפני הנישואין ורשם אותה על שמו בלבד, להעביר מחצית מן הזכויות בה לאשתו.

דווקא מאת השופט, אשר נודע בפסקי הדין, אשר יצאו מעמו, עת נכנס לתפקידו ואשר ניסו לכרסם במעמדה של הלכת אפרופים, יצא פסק דין, אשר הולך כברת דרך, אף מעבר למה שהלך כבוד הנשיא בדימוס השופט אהרון ברק ופוסק בניגוד לחוק המפורש.

בסעיף 5 א (1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, הוצא רכוש, אשר נרכש לפני הנישואין באופן ברור, מפורש, שאינו משתמע לשני פנים ואינו מסויג, מכלל הנכסים, אשר יש לאזנם במועד הגירושין.

מזה שנים, מנסים בתי המשפט ובכללם בית המשפט העליון במספר פסקי דין, לנגוס בחקיקה זו. במספר פסקי דין נקבע, כי למרות שדירה נרכשה לפני הנישואין ונרשמה ע"ש מי שרכשה, יש לחלק את הזכויות בדירה לעת גירושין, שווה בשווה בין בני הזוג.

במקרה נשוא תיק זה, עסקינן בבני זוג, אשר נישאו ביום 31/12/1990 ונולדו להם שני ילדים. כארבע שנים לפני הנישואין, רכש הבעל דירה ורשם אותה על שמו. הדירה שרכש, היתה ללא משכנתא. הצדדים התגוררו בדירת הבעל מראשית הנישואין. במהלך שנת 1996, נתגלו מחלוקות בין הצדדים והאישה הגישה תביעות (תביעה למזונות, תביעה למשמורת ותביעה רכושית ) נגד הבעל, זאת, לאחר שעזבה את הבית עם בתם הקטנה והתגוררה בדירה שכורה. נעשה ניסיון לשלום בית בין הצדדים והבעל עבר להתגורר עם האישה בדירה השכורה. לאחר מכן, הם שבו להתגורר בדירת הבעל ונולדה להם בתם השניה בשנת 1999. בשנת 2005, שוב פרץ סכסוך בין הצדדים והאישה הגישה שוב תביעות נגד הבעל.

האישה לא אמרה אמת, בתביעתה לבית המשפט לענייני משפחה וטענה, כי הדירה נרכשה בסמוך לנישואין, כדי שתשמש למקום המגורים למשפחה העתידית. עוד טענה האישה, כי במהלך הנישואין הצדדים ביצעו שיפוץ נרחב בדירה. שתי טענות אלו התגלו כטענות כזב, כאשר הבעל הוכיח, כי רכש את הדירה כארבע שנים לפני הנישואין ולפני שהכיר את האישה. כמו כן הוכיח הבעל, כי הדירה סוידה פעמים בלבד במהלך הנישואין ולא בוצע בה כל שיפוץ נרחב.

האישה טענה טענה שלישית, אשר נתקבלה. לדברי האישה :"הצדדים הסכימו למכור את הדירה ולרכוש דירה אחרת תחתיה באמצעות התמורה שתתקבל מהמכירה ובאמצעות חסכונות משותפים, שנצברו בחשבון המשותף במהלך השנים. נטען כי הסכמה זו מלמדת על הסכמת המשיב לשיתוף המבקשת בזכויות בדירה, דהיינו הסכמה לשיתוף בנכס "חיצוני" ספציפי."

לעדות האישה בעניין זה, התווספה עדותו של חבר משפחה, אשר העיד כי : "התרשם כי המבקשת חפצה בכל מאודה לעזוב את דירת המגורים מפאת מיקומה בקומה גבוהה ללא מעלית ולעבור לדירה אחרת. נקבע כי י' העיד שהציע למשיב למכור את הדירה בהתאם לרצונה של המבקשת, אך זה לא שעה להצעתו, וכתוצאה מכך עזבה המבקשת את הדירה ועברה להתגורר בדירה שכורה. מהעדות עולה כי בשלב זה פנה המשיב אל י' וביקש את עזרתו, וי' התנה מעורבותו במילוי רצונה של המבקשת בנוגע לדירה. בהמשך חזרה המבקשת להתגורר עם המשיב בדירה, לאחר שזה התחייב לפניה כי יקיים את הבטחתו לעבור לדירה אחרת. נקבע כי מעדותו של י' עולה בנוסף כי נושא הדירה עמד על הפרק גם לאחר שהמבקשת הגישה תביעות כנגד המשיב, כאשר המבקשת איתרה דירה שמצאה חן בעיניה והשלושה אף ביקרו בה יחד ואף התנהל משא ומתן בין הצדדים לבין בעל הדירה במשך כחודש ימים, עד אשר המשיב חזר בו. נקבע כי עדותו של י' לא נסתרה בחקירה הנגדית וכי י' חזר ואמר שעניין הדירה עמד כל העת על הפרק."

על סמך עדות האישה שלא נסתרה בעניין זה ועל סמך עדות זו, הוכרע גורלה של הדירה ובית המשפט לענייני משפחה, פסק בניגוד לחוק יחסי ממון בין בני זוג, כי על הבעל להעביר לאישה מחצית מזכויותיו בדירה.

בית המשפט המחוזי מרכז בהרכב כבוד השופטים מיכל נד"ב, אהרון מקובר וורדה פלאוט  קיבל את ערעורו של הבעל בעמ"ש 48671-05-10,  וקבע כדלקמן:

"הצדדים נישאו בשנת 1990, ועל כן חל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג- 1973, הקובע בסע' 5:

"(א)      עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין... זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –

(1)        נכסים שהיו להם ערב הנישואין...

(2)        ..."

 

למרות זאת, ועל אף שאין חולק כי הדירה נרכשה מספר שנים לפני הנישואין מכספו של המערער, וללא משכנתא, קבע בית משפט קמא כי המשיבה שותפה, בחלקים שווים עם המערער, בזכויות בדירה זו. לדברי בית משפט קמא:

"אני מאמינה לעדות התובעת לפיה ראתה בדירה נכס משותף ואמונה זו של התובעת אינה מבוססת על משאלת ליבה בלבד אלא על הבנות הצדדים לעניין רכישת דירה משותפת בכספי תמורת הדירה.
מנגד לא הובאו בפני כל ראיות מצד הנתבע לפיהן חזר והודיע לתובעת כי הדירה תישאר רכושו הנפרד.

בנסיבות אלו, כאשר הצדדים התגוררו ברציפות בדירת המגורים שנים רבות וחיו חיי שיתוף, וכאשר הצדדים התכוונו במשותף, לקנות דירה משותפת במקום דירת המגורים, יש לדבוק בעקרונות שנמנו לעיל ולקבוע כי התובעת זכאית להרשם כבעלת מחצית מהזכויות בדירת המגורים"

נראה לנו כי קביעה זו מרחיקת לכת, ואיננה הולמת את נסיבות העניין שלפנינו ואת הוראות החוק והפסיקה.

בית המשפט קמא הסתמך בקביעתו כי הדירה משותפת לשני בני הזוג, על פסיקה, המלמדת, לגישתו, כי "ניתן להוכיח כוונת שיתוף ספציפית גם בנכס חיצוני וזאת מכח הדין הכללי – כגון הסכם בין הצדדים, דיני מתנה, דיני הקניין וכד'" (עמ' 8 לפסה"ד), ואולם, לא מצאנו באף אחד מפסקי הדין המובאים ע"י בית המשפט קמא, עובדות הדומות לאלה שבענייננו.

נדגיש כי בית משפט קמא קבע, כממצא עובדתי, כי המשיבה לא השקיעה משאבים כספיים בדירה, וכי לא נעשה בדירה שיפוץ נרחב במהלך חיי הנישואין (עמ' 11 לפסה"ד).

העובדה היחידה עליה הסתמך בית משפט קמא בהגיעו למסקנה כי קיים שיתוף בדירה, היא עדות המשיבה, אשר בית המשפט האמין לה, כי הצדדים התכוונו למכור את דירת המערער ולרכוש מתמורתה בצירוף חסכונותיהם דירה משותפת גדולה או יקרה יותר.

כאמור, לדעתנו, בכך אין די.

בבע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (14.3.07) [פורסם בנבו] קבע כב' השופט רובינשטיין לעניין בחינתו של נכס חיצוני:

"אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. הפרשנות בה דיברנו יסודה בשיקולי הגינות במקרים שבהם הכף נוטה, במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השיתוף. מובן כי הדברים אינם נטולים בעייתיות, כיוון שלעתים קשה לכמת את ההשקעות ואת "ההתנהגות ההשקעתית", אך לכן יש לנהוג זהירות ביישום, ואולם כאמור קשה לקבוע מראש את גבולותיו המדויקים לכל מקרה. השאלה בנידון דידן היא אפוא שאלה עובדתית, האם הוכיחה המשיבה – והנטל הבסיסי אכן עליה, גם אם עבר בשלב מסוים אל המבקש – יצירת שיתוף ספיצפי בדירה".

גם בבע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665 (2004), שמצוטט ע"י בית משפט קמא, נקבע:

"... בסופו של יום אין מנוס מבדיקת נסיבותיו של כל מקרה לגופו כראוי, על פי הפרמטרים שתוארו בפסיקה, שצוטטה לעיל...".

כך קבע בית המשפט המחוזי.

מן הראוי להדגיש, כי בניגוד לממצאים העובדתיים, קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי בני הזוג התגוררו ברציפות בדירת המגורים שנים רבות וחיו חיי שיתוף והרי לא כך היו פני הדברים. גם על כך, סמך בית המשפט לענייני משפחה את פסיקתו. עוד סמך בית המשפט לענייני משפחה את פסיקתו, על טענת האישה, כי הצדדים הסכימו כי ימכרו את הדירה וירכשו דירה ביחד, גם מחסכונותיהם וגם ממכירת הדירה. דווקא מתיאור הדברים בעניין זה עולה, כי האישה הפעילה לחץ כבד על בעלה, הכולל עזיבת הדירה עם בתם והגשת תביעות נגדו, כפי הנראה בשל סירובו למכור את דירתו ולרכוש ביחד עמה דירה. הבעל הוכיח את רצונו, כי הדירה תישאר בבעלותו הבלעדית וסרב לקנות עם האישה דירה ביחד, לאורך כל חייהם המשותפים. על הלחץ הזה, אשר הפעילה האישה על בעלה ועל הבטחה זו, נסמך בית המשפט העליון כמעט באופן בלעדי בפסיקתו וזהו הנימוק שהוא נתן לפסיקתו, כי מחצית מן הזכויות בדירה יעברו לאישה. שכן, לתפיסתו, זהו הדבר מה הנוסף, אשר נדרש כדי להוכיח כוונת שיתוף בנכס.

נשאלת השאלה, היכן מצא כבוד בית המשפט העליון בסעיף 5 א (1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, את הדרישה או את הסייג, אשר ממנו עולה כי קיימת האפשרות לבתי המשפט, לקבוע אחרת מן הקבוע בחוק, בהסתמך על אותו "דבר מה נוסף", אשר ממנו יעלה, כי היתה בין הצדדים כוונת שיתוף. במענה לשאלה, התשובה היא, כי אין ממצא בעניין זה. החוק הוא ברור, חד משמעי וללא סייגים. יתרה מכך, מאחר שבחוק יחסי ממון עסקינן, לא נדרש אף אחד מבני הזוג להוכיח כוונת שיתוף, שהיא מובנית וטמונה בתוך קשר הנישואין. זאת, בניגוד ל"הלכת השיתוף", יציר הפסיקה, שם נדרשים בני הזוג להוכיח כוונת שיתוף. לאור זאת, תמוהות עוד יותר פסיקות בתי המשפט, אשר מנסות לחבר בין מין שאינו ממינו ולפגוע בחוק הברור, בניגוד לדין. זאת, אף שנקבע כי, חזקת השיתוף, "אינה חלה במקביל להסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון [ראו: דעת הרוב בעניין יעקובי בעמ' 589-585; עניין אבו רומי בעמ' 183-182; בע"מ 4951/06 פלוני נ' פלונית ([פורסם בנבו], 14.6.2006)]".

בית המשפט העליון קבע, כי בית המשפט המחוזי, התעלם מעדותו של חבר המשפחה בפסיקתו ובכך שגה. בית המשפט העליון, כמו בית המשפט לענייני משפחה תחתיו, התעלם מכך שהאישה לא דיברה אמת, בחלק מדבריה בערכאה הראשונה. בית המשפט העליון, פסק בניגוד לחוק המפורש, הקובע כי דירה שהיתה בבעלות אדם לפני הנישואין, תישאר שלו וקבע כי האישה תקבל מחצית מן הזכויות בדירה, על הבסיס הרעוע, על פיו, הצדדים הראו כוונת שיתוף בדירה, רק בשל העובדה, כי הם דנו בכך במהלך נישואיהם.

וכך קבע במקרה זה כבוד בית המשפט : " על בן הזוג שמבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח – מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים, אף אם ממושכים – קיומו של "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי."

ומן הכלל אל הפרט במקרה זה : "די בכך שבמקרה דנן הוכחו הבטחות ומצגים נמשכים והוכח שסוגיית הדירה עמדה לא אחת במהלך השנים במרכז הדיון בין בני הזוג."

משמע : די שהבעל שוחח עם אשתו במהלך השנים אודות הדירה ומכירתה, כדי להוציא מחצית מן הזכויות בה מידיו.

במהלך חיי הנישואין, בעל ואישה מבטיחים זה לזו ולהיפך הבטחות רבות ומתגלים ביניהם חילוקי דעות רבים, גם כשמדובר בנישואין טובים ולא כך היה הדבר בענייננו. מתיאור העובדות עולה, כי אישה זו, זממה לקבל מחצית מדירת הבעל במשך שנים רבות והיא אף עזבה את הבית עם הבת, כפי הנראה בשל חילוקי הדעות בנושא. גם אם ניתנו הבטחות כאלו ואחרות, הן לא הבשילו לכדי חוזה משפטי מחייב.

נשאלת השאלה, עד לאן יכולה להגיע התערבותו של בית המשפט, בחילופי דברים סתם, בין בני זוג, שלא הגיעו לידי מימוש. במצב דברים זה, נדמה כי  "ידו הארוכה" של כבוד בית המשפט העליון, מדרדרת את נושא חלוקת הרכוש, לעבר מדרון חלקלק. 

במקרה זה, הבעל גילה את דעתו באופן מפורש, כי אינו מוכן לרכוש דירה עם אשתו, הן בהתנהגותו והן במעשיו. העובדה שהבעל סרב לרכוש עמה דירה ביחד, היוותה כנראה את הטריגר גם לפרוד השני בין הצדדים. מכאן עולה, שבין אם הבעל הבטיח תחת לחץ לאשתו לרכוש דירה משותפת ובין אם לאו, בפועל הוא לא עשה כן ובכך גילה את דעתו, כי הוא מתנגד לשיתוף בדירה וכי הוא מתנגד לרכוש עמה דירה ביחד. זאת, בניגוד לאמור בפסיקת בית המשפט לענייני משפחה כי : "אני מאמינה לעדות התובעת לפיה ראתה בדירה נכס משותף ואמונה זו של התובעת אינה מבוססת על משאלת ליבה בלבד אלא על הבנות הצדדים לעניין רכישת דירה משותפת בכספי תמורת הדירה. מנגד לא הובאו בפני כל ראיות מצד הנתבע לפיהן חזר והודיע לתובעת כי הדירה תישאר רכושו הנפרד."

אבל הרי הבעל הביא בפני בית המשפט הנכבד, את הראיה הטובה ביותר, על פיה, הוא סרב בפועל לרכוש דירה עם אשתו וכך היה.

בפסק דינו של בית המשפט העליון נקבע כי : "נקבע, על בסיס פסיקת בית המשפט העליון [ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529 (1995) (להלן: עניין יעקובי); רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175 (2002) (להלן: עניין אבו רומי); ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596, 614 (2005) (להלן: עניין ששון)], כי ניתן להוכיח כוונת שיתוף ספציפית גם ב"נכס חיצוני" וזאת מכוח הדין הכללי – דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנות וכיו"ב – כאשר נטל ההוכחה מוטל על הטוען לכוונת השיתוף ב"נכס החיצוני" וכאשר כל מקרה נבחן על פי נסיבותיו. בית המשפט ציין כי בפסיקה הושם דגש על אופייה הייחודי של דירת המגורים כנכס משפחתי מובהק וכנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג, כך שיש להקל עם בן הזוג הטוען לשיתוף בה, אך הדגיש כי בפסיקה נקבע שלא די בקיומם של חיי נישואין – אף אם הם ממושכים – כדי לקבוע שהייתה כוונה לשיתוף בדירת מגורים שהינה "נכס חיצוני".

עד היום, פסיקות בית המשפט העליון, אשר קבעו כי יש לתת לבת הזוג מחצית מן הזכויות בנכס, עשו כן, לאחר שבית המשפט נוכח לדעת, כי בוצע שיפוץ נרחב בנכס, בו לקחה חלק אף האישה, או שהאישה שילמה חלק מן המשכנתא, אשר רבצה על הנכס. בפסק דין זה, הלך כבוד השופט דנציגר כברת דרך וקבע, כי גם כשהדירה נרכשה כארבע שנים לפני הנישואין ע"י הבעל וגם כאשר הדירה הזו נרשמה על שמו בלבד, גם כאשר לא רבצה כל משכנתא על הדירה, האישה לא השתתפה כלל ברכישתה ולא היה לה כל חלק בדירה, יש לחלק את הזכויות בדירה בין הצדדים בחלקים שווים ביניהם. זאת, בניגוד לפסיקת בית המשפט המחוזי מרכז, אשר מהווה קרן אור באפלת הפסיקות המנוגדות לחוק, כאשר שם נקבע, כי לא ניתן לחלק את הזכויות בדירה בניגוד מפורש לסעיף 5 א (1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג.

מן הראוי לציין, באשר להפנייתו של כבוד השופט דנציגר לדינים הכלליים כאמור לעיל, כי גם מכוח דיני הקניין, אין לאישה כל בעלות על הדירה, באשר זו נרכשה, לפני שהבעל הכיר את האישה ונרשמה על שם הבעל בלבד. כמו כן, גם מכוח דיני החוזים, לא נקשר כל חוזה בין הבעל לבין האישה בעניין הדירה. דווקא הלחץ הכבד, המשתמע מעדותו של חבר המשפחה, אשר הפעילה האישה על הבעל, במשך כל שנות הנישואין לקנות עמה דירה משותפת, יוכל להכניס את החוזה, אם היה כזה בין הצדדים, לגדרי עילות ביטול החוזה. כמובן, אין למקרה זה דבר וחצי דבר עם דיני הנאמנות. באשר לחוק המתנה, אם נפנה אליו לעניין הדין האזרחי הכללי, גם אם היה נטען כי הבעל רצה לתת מתנה לאשתו והרי הוא לא גילה דעתו בשום צורה ודרך, כי הוא חפץ לתת לה מתנה, הרי עפ"י חוק המתנה, ניתן לחזור מהתחייבות לתת מתנה בעתיד, בשל התנהגות מחפירה, כאשר התחייבות לתת מתנה בעתיד, חייבת להיות בכתב. מכאן, שגם על הדינים האזרחיים, לא יכול בית המשפט העליון להבנות בפסיקתו.

בית המשפט העליון, התייחס אף לסעיף 8 לחוק יחסי ממון, על פיו יכול בית המשפט בנסיבות מסוימות, לפגוע בבסיס איזון המשאבים ולחלק את הרכוש, לא בחלקים שווים. אלא שלא ניתן להשתמש בסעיף 8 לחוק יחסי ממון במקרה זה, כי הוא לא בא בגדרי הסעיף. בתי המשפט משתמשים בסעיף 8 לחוק יחסי ממון במשורה בלבד ולא בכדי, שכן, פסיקה תכופה, בניגוד לסעיף 5 לחוק יחסי ממון, תשמוט את הקרקע ותרוקן מתוכן את סעיף החוק. בתי המשפט מחילים את סעיף 8 לחוק יחסי ממון, רק במקרים יוצאי דופן, של הברחות רכוש בעיקר, ע"י אחד הצדדים.

עוד התייחס כבוד בית המשפט בפסק דינו, אל היחס המיוחד, אשר קיים בפסיקה בנוגע לדירת מגורים. אלא שיחס זה, אינו יכול להבנות מסטיה מוחלטת מן החוק המפורש. אין כל טעם בחקיקה, אם בית המשפט יכול לפסוק כרצונו, בניגוד אליה. נקבע בפסיקה, כי יש לתת יחס מיוחד לדירת מגורים, כאשר מדובר בבני זוג, אשר רכשו אותה ביחד, גם אם לא בחלקים שווים ביניהם ורשמו אותה על שם שניהם. בכך מגלים בני הזוג את דעתם, כי מדובר בדירה משותפת (נא ראה פס"ד דקר נ' דקר ע"א 66/88 67/99 ). אבל כאשר מדובר בדירה שנרכשה לפני שבני הזוג הכירו, אשר נרשמה ע"ש אחד מבני הזוג בלבד ולבת הזוג כמו במקרה זה, לא היה כל חלק בדירה והיא לא השקיעה בה ולו שקל אחד, לא יתכן להתלות ביחס המיוחד שקיים בפסיקה ל"דירת מגורים", כאשר בפועל מדובר בדירת הבעל, בה התגוררו הצדדים. כאמור, עולה מהתנהגותם בפועל של הצדדים, כי הבעל לא הסכים להעביר מחצית מן הדירה לאשתו וכי הוא סרב לרכוש עמה דירה משותפת. המסקנה ההפוכה אותה הסיק בית המשפט העליון, אין לה על מה להתבסס במציאות.

פסק דין זה, פוגע פגיעה חמורה ומהותית, בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו. עפ"י סעיף 3 לחוק, זכות הקניין היא זכות יסודית על חוקתית ומפסק דין זה, עולה, כי לתפיסת בית המשפט העליון, אין כל ערך לזכות הקניין של אדם על רכושו. באשר "דבר מה נוסף", בדמות ויכוחים שהיו לבני הזוג במהלך הנישואין, בנוגע לדירה אותה רכש הבעל לפני הנישואין, אשר כפי הנראה, לוו באמירות מצד הבעל, כי הוא מוכן למכור את הדירה ובסיוע חסכונות הצדדים, לרכוש דירה אחרת משותפת תחתיה, הם לפסיקת בית המשפט העליון, "דבר מה נוסף", אשר על פיו, מותר לפסוק בניגוד לחוק הברור והמפורש. ולהדגיש, פרטי הרכישה ההיפותטית, מעולם לא נסגרו בין הצדדים, כולל חלקיהם בדירה שמעולם לא נרכשה, אשר יתכן שאם היתה נרכשת, היתה נרשמת בחלקים שונים, בהתאם להשקעת הצדדים בדירה. אבל כאשר עסקינן בדירה היפותטית, אשר מעולם לא נרכשה, הרי אין לדעת. במקרה כזה, כפי שעינינו רואות, מעביר כבוד בית המשפט לאישה, מחצית מן הזכויות בדירה.

פסק דין זה, פוגע בשלטון החוק במדינת ישראל ומערער את הוודאות ואת היציבות של מערכת המשפט. כאשר האזרח במדינת ישראל, אינו יכול לבטוח בחוק ועורכי הדין, אינם יכולים לתת יעוץ משפטי בהתאם לחוק, יש בכך טעם רב לפגם. כאשר בית המשפט פוגע בקניינו המוגן בחוק יסוד של אדם, הוא פוגע לא רק באותו אזרח, אלא אף במערכת המשפט של מדינת ישראל. מן הראוי, כי פסק דין זה ידון בדיון נוסף.  

 

ניתן ליצור קשר עם עו"ד יעל גיל באמצעות הטופס
או בטלפונים: 03-9645334, 052-3535946
שעות פעילות המשרד: ימים א-ה בשעות 8:30-18:30.

© כל הזכויות שמורות לעו"ד יעל גיל.

כל המידע המוצג באתר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחברת אינה נושאת באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל ייעוץ מקצועי משפטי ו/או אחר לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.