אבא בדילמה

לדוד ילד בן 8. שאול הקטן גר בעיר אחרת, מרחק שעה נסיעה. כשהיה שאול בן שנתיים נפרדו הוריו, ובמהרה הקימו כל אחד מהם משפחה משלו, באמצעות שידוך, כפי שנהוג בקהילתם.

המאבק על נפשו של שאול החל מהרגע הראשון. מטרתה של האם ובן זוגה החדש היה להשתלט על דוד ולנתקו מאביו, כנראה מתוך מטרה להרגיל אותו, כל עוד הוא פעוט, לכך שיש לו משפחה חדשה.

דוד נקלע די מהר לדילמה: המלחמה המתמדת וחסרת הפשרות מוטטה אותו כלכלית ונפשית. הוצאות עורך-דין, התשלום החודשי עבור הילד והוצאות הנובעות מהנסיעות למרחק גדול כדי לקחת את הילד - שחקו את משכורתו בת ה- 4,000 ש', שאמורה היתה גם לכלכל את משפחתו החדשה. די מהר החלה אשתו הטריה להתלונן על הזוגיות הבעייתית – הן מהבחינה הנפשית והן מהבחינה הכלכלית. וכך, החזית הביתית הפכה להיות לחזית שנייה, ולא פחות קשה.

מה לעשות – להיכנע ללחצים החזקים מנשוא, ולנטוש את הבן? האם להתרכז במשפחה החדשה? האם להתרכז במאבק על נתן ולפרק את המשפחה החדשה?

בצר לו פנה דוד להצטרף לקבוצת תמיכה. כך הגיע אלי. אני מבקש לספר על יום אחד בחייו של דוד. אני מכיר את סיפור היום המסוים הזה מקרוב, כי נלוויתי אליו במסעו המפרך.

דוד אמור לאסוף את בנו כל יום ששי שני, לפני כניסת השבת, ולהחזירו הביתה אחרי צאת השבת. מערכת הסדרי הראייה נקבעה במפורט על ידי עובדת הרווחה, שעשתה את עבודתה בטיפול בדוד ובבנו בצורה מופתית. כללית ומקצועית, היא מכירה בחשיבותו של אבא בחייו של הילד שלו; ובאופן אישי, חיזקה את דוד וחזרה והבהירה לו, שנוכחותו בחייו של שאול היא חשובה מאין כמוה, מאחר ו"אתה, דוד, מגלה אכפתיות לילד שלך יותר מכל אדם אחר", כך אמרה לו לא פעם.

הצטרפתי לדוד באותו יום ששי כדי לחוות איתו מה עובר עליו בתהליך איסוף הבן שלו. לכאורה, זה אמור היה להיות דבר פשוט וחלק, אלא שדוד אף פעם איננו יודע מה מחכה לו. כבר היו מקרים שחיכתה לו ניידת ליד הבית, או שלא היתה תשובה באינטרקום, או שטרקו לו את הטלפון, או שהודיעו לו שהילד חולה או לא בבית. כלומר, האבא אף פעם לא יכול להיות בטוח שאמנם יחזור עם שאול הביתה.

בדרך סיפר לי בשטף דיבור ללא מעצור על עוגמת הנפש שהוא מצוי בה כבר כמה שנים: ההודעות התכופות על עיקולים, צווי מאסר, תלונות שווא במשטרה, המאבק הסיזיפי להתקיים כלכלית, תחושתו שהוא מחוק כאדם, לא נחשב כאזרח, מופלה כהורה, נרדף כמו חיה פצועה. חששו הגדול הוא, שהוא מעביר לבנו את הרושם שאבא שלו חלש, מוכה, נחות, חסר חשיבות, עלוב נפש. הוא חושש, שהבן שלו יבוז לו, ושיקבל כנתון את הרושם המעוות על יחסי הכוחות בעולמם של המבוגרים.

ככל שהתקרבנו לבית בנו, עלה סף החרדה של דוד. "טוב שאתה אתי", אמר לי. "זה מקל עלי את ההתמודדות". בכל מקרה פנה אל אלוהיו בתפילה ואמר לו בקול רם: " אני יודע שכל מה שאתה עושה, אתה עושה בחוכמתך, ולכל דבר יש סיבה, ואני סומך עליך שכל מה שיקרה עוד מעט זה רק לטובה".

צעדנו לעבר הבית המשותף. בדקנו שעונים: הגענו בדיוק בדקה היעודה. דוד לקח נשימה עמוקה, ולחץ על כפתור האינטרקום. קולו של איש ענה, ודוד הציג את עצמו ואמר שהוא בא לקחת את הבן שלו. "לא השבוע", ענה לו האיש. "אבל זה מה שסוכם עם עובדת הרווחה כבר מזמן! והתקשרתי אליכם אתמול ואף אחד לא ענה לטלפון!", אמר דוד. "אתה לא לוקח את שאול היום. אולי בשבוע הבא", היתה התשובה. "ואם אתה רוצה, תגיש תלונה במשטרה," הוסיף בזלזול גלוי. "תן לי לדבר עם הבן שלי", כך דוד. "הוא לא רוצה לדבר אתך", כך האיש. "תגיד לו, שאבא שלו כאן למטה", הפציר דוד. היתה הפוגה. האינטרקום נשאר פתוח. אחרי כדקה נשמע קולו של שאול: "אני לא רוצה לראות אותך!!" צרח. "שאול, שלום – אני אבא שלך ובאתי לקחת אותך אלי הביתה, כמו שעובדת הרווחה קבעה לנו, זוכר?". "אתה רואה, הוא לא רוצה לדבר איתך", חזר קולו של הגבר, שדיבר בקול שלו ובוטח. האינטרקום ניתק.

דוד היה נרעש, והוא משך אותי משם לירכתי הבניין."מה לעשות? אתה רואה?" קולו רעד. אמרתי לו להירגע כמה דקות, ואז הצעתי לו להפיק את המכסימום מהמעט שניתן לנו. "בוא נמחיש לשאול שאתה אוהב אותו, כך שיישאר אצלו משהו חיובי מכל המצב הזה". ואז חייגנו לטלפון. דוד בקש משאול לרדת למטה, כי הוא רוצה רק לחבק אותו, להגיד לו שהוא מתגעגע אליו וחושב עליו כל הזמן. הוא הבטיח שלא ייקח אותו אם הוא לא רוצה, אבל אם הוא כבר נסע את כל המרחק הזה, לפחות שיגיד לו 'שבת שלום' ויספר לו משהו מעניין על עצמו.

שאול ניאות למחווה להיפגש עם דוד, אבל הזמין את דוד לעלות עד לדלת הדירה. האבא והבן נפגשו לכמה דקות יקרות. אבל הביתה לא הביא אותו.

חבול ופגוע השתרך לידי דוד למרכז המסחרי הקרוב, שם קנה שתי סיגריות ובקבוק מים. ישבנו במרכז המסחרי, ביום ששי אחרי הצהריים, כשמסביבנו אנשים צעירים מלאי אנרגיה ושמחת חיים, ושקלנו מה לעשות. לבסוף החלטנו לגשת לתחנת המשטרה ולהגיש תלונה. בתחנה, מרחק חצי שעה נסיעה, פגשנו חוקר סימפטי ומבין. דווקא כאן, בתחנת המשטרה, אחרי יום מתיש, פגש דוד אדם שהבין לרוחו. דווקא כאן, בתחנת המשטרה, חזר אליו הביטחון והוא הרגיש שהכח חוזר אליו: בעצם הגשת התלונה הוא הרגיש שאפשר להתמודד עם המצב ואולי לתקן אותו.

גדעון ברוידא.