ספר חדש על מלחמה בין הורים ועל ניכור הורי

לנו, אבות מתוסכלים ולוחמים, שהקשר עם הילדים שלהם נותק לחלוטין או בחלקו, בעטיין של נורמות וחוקים קיימים על מהות מקומו של האבא כהורה – נוסף שחקן חיזוק. המאבק על קשר עם ילדים חוצה קווים מעמדיים, גזעיים, לאומיים – אבל הוא כמעט תמיד פוגע בקשר של אבות עם ילדיהם. והנה נוסף למועדון שלנו, האבות, אבא כועס: השחקן הידוע אלק בלדווין Alec Baldwin.

בלדווין עבר מסכת גירושים איומה עם בת זוגו השחקנית קים בסינג'ר. המאבק נמשך שש שנים, ועלה מיליונים. למזלנו, היתה זו מלחמה מתוקשרת היטב, שלא כמו אצלנו, האבות האנונימיים הנתונים להשתקה על פי החוק. המלחמה המשפטית, שארכה זמן רב, נראה שהסתיימה, אלא שבלדווין הכועס והפגוע טרח ופרסם ספר המתאר את מה שעבר עליו כאבא במהלך המאבק המשפטי הזה. בלדווין מתאר את הקלות שבה יכולה אם, עם סיוע משפטי מתוחכם, להביא לכך שאבא יורחק מהילדה שלו, לעתים בתואנות חסרות שחר או סתם ניצול של הביורוקרטיה המשפטית.

עד כמה שידוע לי, עוד לא פורסם ספר של אבא ישראלי, שעבר את כל המערכה הזאת, חוץ מספר קטן שאני כתבתי לפני עשר שנים על מה שעבר עלי. הגיע הזמן, שגם אבות בישראל ייקחו על עצמם לשתף את הציבור בצורה מושכלת ונבונה במה שעובר על אלה מהם, שמוצאים עצמם נאבקים על קשר משמעותי עם הילדים שלהם, ובאיזה חומות הם נתקלים.

הספר, A Promise to Ourselves: A Journey Through Fatherhood and Divorce , זכה לחשיפה עצומה עוד כשנה לפני שהגיע למדפים. גם ברמה הזאת התחלקו המגנים והמשבחים על פי קו מגדרי: רשימות בתקשורת הכתובה והאלקטרונית על הספר התחלקו למשבחים ותומכים (בדרך כלל גברים) ולמגנים ומזלזלים (בדרך כלל נשים).

ברשת פוקס היה ניתן לצפות בעימות עקוב מדם בין מגיב גבר ובמגיבה אשה (כמו שרשת פוקס יודעת לעשות), כאשר הגבר המגיב מעלה את הטענות המוכרות לכולנו על תחושת האפלייה של אבות בפני החוק, מול האשה המגיבה, שמביעה את תחושת ההתנשאות והעדיפות של נשים, כ"הורים האמיתיים" של הילדים.

במגזין "ניו יורקר" New Yorker, שאני מאד אוהב לקרוא, הופיעה ב-8 בספטמבר, עוד בטרם הופיע הספר, סקירה ארוכה, מכובדת ומאוזנת על בלדווין ועל הספר שהוא כותב. את הסקירה כתב גבר, איאן פארקר. פארקר מגלה רגישות לכאבו של בלדווין, מסביר כיצד הכאב והתסכול שזורים בתוך חיי היומיום וחייו המקצועיים של בלדווין, ומביא דוגמה מייצגת:

"באותו זמן [של מאבק הגירושים] הוא היה באמצע ההסרטה של "טבע שני", בלונדון. הוא נזכר כיצד עמד באמצע הרחוב אחרי הסשן האחרון "ופשוט התחלתי להתייפח בגלל המחסום העצום ששמו לפניי, אבל אני הצלחתי." כאשר שאלתי את בלדווין אם היה יכול לעשות את כל התהליך חלק או זריז יותר, הוא הגיב בכעס: "בנקודה הזאת הדברים נעשים מעוותים: אם האבא הוא עקשן ולוחמני בנושא הזכות שלו בקשר עם הילד שלו - הוא נחשב תקפני ואגרסיבי – כלומר התנהגותו פתולוגית. 'כל הצרות שלנו יחלפו אם רק תיסוג לאחור ותוותר. למה שלא תוותר? אתה תפגוש את הילדה שלך רק כאשר אני אגיד לך שמותר לך לפגוש את הילדה שלך'."

הניו יורק טיימס מפרסם ב-13 באוקטובר סקירה של ג'נופר קינגסון, עיתונאית פרילנס, שכבר במשפט הראשון בכתבה מלגלגת על הכותב: כל אחד שמתגרש חושב שהסיפור שלו הוא האיום ביותר, ובלדווין איננו יוצא מן הכלל הזה.

אבל הקטע החושף ביותר הוא המשפט הבא של הכותבת: "בקטע אחד הוא [בלדווין] מציג ציטוט ארוך (ובהחלט ראוי לדילוג) של ראיון עם ג'יני סוק, פרופסור למשפטים באוניברסיטת הרוורד, על השתתפותה בתחושה, כיצד הפמיניזם הרעיל את מערכת המשפט למשפחה". כמובן שיש לדעת הכותבת לדלג על החלק הזה! הרי כאן טמון הכלב, והוא מסריח! הסוקרת אף מגנה את הדוגמאות שמביא בלדווין מעדויותיהם של אבות אחרים, כאילו נועדו "להסיח את הדעת"...

חמתה של הכותבת היא בשיאה כאשר היא תוקפת את התייחסותו של בלדווין לתופעת הניכור ההורי Parental Alienation Syndrome (P.A.S.). כאן היא ממש משתלחת בחימה, נגד "אותו" ריצ'ארד גרדנר, הפסיכיאטר מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק, שטבע את המונח ותאר אותו לפרטיו בעשרות ספרים ומאמרים אקדמיים. מנימת כתיבתה של הכותבת ניכר, כי היא נסערת מכך שבלדווין קורא לאבות להיעזר בממצאיו של גרדנר כאשר הם נתקלים בבעיית הנתק מילדיהם במהלך מלחמות המשמורת.

תודה מקרב לב לאלק בלדווין, שטרח ושיתף אבות אחרים בנושא הקשר עם הילדים, והביא את הנושא המכאיב הזה לתקשורת. כאמור, הספר כשלעצמו הוא תרומה חשובה למאבקם של אבות לשמירה על קשר משמעותי עם הילדים שלהם ומיגור האפלייה הקיימת נגדם, אך לא פחות חשובה המערכה המגדרית המתנהלת סביב הספר הזה, מערכה שגם תגיע לשלולית שלנו, לאחר שהספר יתורגם לעברית.

גדעון ברוידא.