מוקדש לעמית ולליאורה

ילד עדיין הולך תמיד עם אמא

גדעון ברוידא*

כבר חשבתי שחצינו את הרוביקון. היתה לי האשליה, שמתוך המאבק להקים בישראל חברה שוויונית, עם סיכוי שווה לכולם להגשים את אישיותם ומאווייהם, כבשנו יעדים חדשים בתחום תפיסת גברים ונשים. הנחתי, שגם לאחר הסרתו של הסוד הגדול, שאלימות כלפי ילדים היא לא רק נחלתם של אבות אלא שלנשים חלק לא מבוטל בקיומה של אלימות כזו, יוסרו מהשטח כמה סטריאוטיפים עקשנים אחרונים.

טעיתי. הנה החליט בית המשפט העליון לפסול החלטה של בית משפט בערכאה נמוכה יותר, שעל פיה ילד בן 7, שנולד בישראל לאבא ישראלי ואמא גרמניה, ושנחטף על ידי אמו לגרמניה והועלם על ידה לתקופה ארוכה, כשהמגמה הברורה שלה היא לנתק את האבא מהילד (תוך הפרה של אמנת האג) – אותו ילד יישאר במקום בטוח, אצל אביו, שהפגין הורות חיובית ונכונות מלאה לאפשר לאמו של הילד הורות בריאה כלפי הילד. בית המשפט העליון סרב לאמץ את הפסיקה הזאת, והחליט להניח את הילד הזה בידיה של האם, כדי שזו תיקח אותו לגרמניה, הרחק מנוכחותו של האבא. בכך, ובשעה שוועדת שניט עוסקת בהכנסת שינויים מהותיים בתפיסת ההורות, שלחה הערכאה הגבוהה במדינת ישראל מסר ברור לאבות בישראל: אבות - אתם עדיין הורים מדרגה שנייה.

אי אפשר שלא לחוש את האפליה המצויה ביסוד החלטה זו של בית המשפט העליון. בעיקר מעיקה התחושה, שהנה שוב מתייחס בית המשפט לאמא אלימה (חטיפה של ילד, לטעמי, היא פעולה אלימה, וכך היא מוגדרת באמנת האג, שעליה חתומה מדינת ישראל) ביחס של סלחנות ומחילה. כמו אותה אמא במדינת טקסס בארצות הברית, המדינה שבה מוציאים להורג עשרות אנשים בשנה על רצח, זכתה אמא שהרגה את שלושת ילדיה למאסר עולם בלבד. הנה עוד פסק דין שאומר בצורה ברורה, שכשאמא מגלה סימנים של התנהגות אלימה, החוק מתייחס אליה אחרת מהיחס אל אבות אלימים. אפילו אמא מתנכלת היא עדיין הורה עדיף על אבא.

עורך הדין שייצג את האמא בערעור הזה נשמע אומר בראיון ברדיו, בתשובה לשאלה, שמובן לכולם שהאמא היא ההורה הטבעי והמובן מאליו: כך עשה אותה הטבע, ולכן ברור שילד חייב לגדול אצלה. במילים אחרות: טובת הילד היא בעצם טובת האמא. בית המשפט העליון קבל דעה זו פה אחד, וחרץ לא רק את גורלו של הילד הקטן הזה אלא גם את עתידו של המאבק לשוויון בין המינים בישראל.

גברים בישראל, שמתכוונים להקים משפחה, מן הראוי שיקראו את פסק הדין הזה ויבחינו היטב לאיזה אווירה הם נכנסים, כשהם מתכוונים להביא ילדים לעולם. עדיין לא קיים בית ספר להורות, וכדי להביא ילדים לעולם אין צורך ברשיון מהממסד. לכשיהיה בית ספר כזה, פסק הדין הזה של בית המשפט העליון יילמד שם, כדי להסיר את הבורות של אבות ולהכינם לעתיד: על האבות לעתיד לדעת, שאחרי שמלת הכלולות, השמפניה והחברים החוגגים במסיבת הנישואין - מתחילים החיים האמיתיים. ובבואכם להביא ילדים לעולם, עליכם לדעת מראש כיצד תתייחס אליכם מערכת המשפט אם תהיו אחד מאותם 30% של משפחות שמתפרקות ומגיעות לסיפו של בית המשפט בישראל.

על אבות לעתיד בישראל להתכונן לאפשרות, שאם ייכשלו הנישואים, הם עלולים להיות מנותקים מהילדים שלהם ברמה זו אחרת של נתק. נכון, שאם מראש התכוונו אבות אלה להיות הורים משניים, ולהניח לאמא לשאת בנטל ההורות, אזי לא יאונה להם כל רע. אולם אם הם מתכוונים להיות אבות משתתפים מלאים בנטל הורות - עליהם להבין את המציאות שלתוכה הם נכנסים: אף אחד לא מכין הורה להיות מנותק מהילדים שלו. וכאשר זה קורה – כבר מאוחר מדיי ללמוד את הנושא ולהתגונן.

וגם זאת יש לקחת בחשבון: לרשותן של נשים שמגיעות לסף הגירושים יש הרבה ארגונים ושדולות שידאגו להן. לאבות אין מקומות מפלט כאלה, וכל אחד מהם עתיד לעמוד לבדו מול מערכת משפטית קשוחה מחד, ומאידך מערכת תמיכה משומנת היטב, שמיועדת להקל על האשה את המלאכה של פירוק המשפחה.

לאור כל זה מהווה החלטת בית המשפט העליון להניח לאמא חוטפת את השליטה המוחלטת בחייו של ילד קטן ולקחת אותו מאחריותו של אביו לארץ אחרת ולתרבות אחרת - מסמך חברתי חשוב, שעל כל אבא לעתיד להפנים. והמשמעות החברתית הרחבה יותר של הפסיקה הזאת היא, שבתהליך לקראת השוויון בין גברים ונשים בישראל אנחנו צועדים במקום.

*הכותב מנחה קבוצות תמיכה לאבות מנוכרים מילדיהם בעקבות מאבקי גירושים