אם ויתרה על האפוטרופסות על ילדיה, בגין חזרתה בשאלה - הויתור בוטל

ביום 30/01/11, נתן בית המשפט המחוזי בירושלים, כבוד השופטים חנה בן עמי, תמר בזק רפפורט ודוד מינץ, פס"ד מרתק בעמ"ש 23883-05-10. פסק הדין פורסם באתר המשפט הישראלי פסקדין.

פסק הדין עסק באישה חרדית לשעבר, אשר הפכה חילונית. עקב כך, היא אולצה לחתום על הסכם גירושין, על פיו היא מוותרת על האפוטרופסות על שלושת ילדיה ונותנת אותה במלואה לאביהם החרדי. עוד נכתב בהסכם הגירושין, כי האב יכול להגר עם הילדים, כרצונו.

האם הגישה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה, לביטול הסכם הגירושין. בתביעתה, הבהירה האם, כי היא הוטעתה לחשוב, כי היא מוותרת על המשמורת על ילדיה ולא על האפוטרופסות עליהם וכי היא לא הבינה את מהות ההבדל בין המשמורת לאפוטרופסות.

הסכם הגירושין אושר בפני בית הדין הרבני. בעת אישור ההסכם, האישה לא היתה מיוצגת. וכך היא אמרה בבית הדין : "אני מוותרת על האפוטרופסות על הילדים, כיוון שאורח חיי אינו מתאים להיות משמורנית על הילדים ומבקשת לתת לאב אפוטרופסות בלעדית על הילדים". מכאן עולה, כי האם לא הבינה כלל על מה היא מוותרת.

שופטי בית המשפט המחוזי, קבעו בין השאר כי דינן של ההוראות בהסכם הנוגעות לויתור על הילדים, להתבטל מחמת היותן נוגדות את תקנת הציבור, זאת, בהתאם לסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי). "בענייננו הסכם בו הורה המוותר על האוטרופסות על ילדיו אך ורק בשל אורח חייו השונה מבחינה דתית, עומד בסתירה כה ברורה לערכים המקובלים בחברה הישראלית, הכוללים הן את הזכות להורות, הן את טובת הילד והן את חופש הדת והמצפון ואף מטעם זה, דין ההוראות הרלבנטיות בו להתבטל".

אבהיר את המונחים, אשר בהם לא רק אישה זו שגתה, אלא טועה אף הציבור הרחב:

עפ"י סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות : "ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים".

האפוטרופסות היא מה שקרוי משמורת משפטית. כל הורה במדינת ישראל, הוא האפוטרופוס הטבעי על ילדיו. המשמורת על הילד אינה זהה לאפוטרופסות עליו. המילה משמורת, מתייחסת לחזקה הפיזית על הילד. משמע, אצל מי הילד מתגורר ומי יהיה אחראי על כל ההחלטות היומיומיות בחיי הילד. להבדיל מכך, שלשני ההורים, בהיותם האפוטרופסים הטבעיים של הילד, קיימת הזכות להחליט בכל העניינים החשובים הנוגעים לילד.

פסק הדין שהבאתי כאן, מעלה סוגיות רבות וחשובות מחיינו.

לעת גירושין, הורים רבים נכנסים למאבקי כוח, הכוללים לעיתים מאבקי משמורת עזים, שנמשכים שנים רבות.

פרופ' אבי שגיא שוורץ וד"ר תרצה יואלס, הם שניים מבכירי החוקרים והמלומדים במדינת ישראל, אשר מיעצים לועדת שניט, היושבת על המדוכה כבר שנים, בעניין ביטול "חזקת הגיל הרך" וקביעת הסדרי הורות הולמים במדינת ישראל.

מזה שנים, אני כותבת ומפרסמת את עמדותי, על פיהן, על המחוקק הישראלי, לקבוע ברירת מחדל חוקית, על פיה, שני ההורים ישארו המשמורנים על ילדיהם, לעת גירושין. חקיקה כזו, עשויה להפחית בצורה משמעותית את ההתדיינויות בנושא הרגיש של משמורת ילדים.

שני ההורים כאמור לעיל, הנם בלאו הכי האפוטרופסים הטבעיים של הילדים. לא סביר שדווקא לעת גירושין, אחד מהם יהפוך להורה סוג ב', כזה שצריך לקבל זכויות ביקור בלבד עם ילדיו. הנחת היסוד היא, שרב ההורים הנם אנשים נורמטיביים, בעלי מסוגלות הורית טובה. מובן שקיימים הורים יוצאי הדופן, הורים מסוכנים, או כאלו שאינם מעוניינים לטפל בילדיהם. לגביהם יחול החריג לחוק והם לא יהיו משמורנים על ילדיהם. אבל להפוך את החריג לנורמה, כפי שעולה מחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות דהיום, זה בלתי סביר ופוגע הן בהורים והן בילדים.

יפים לכך דבריהם של פרופ' שגיא וד"ר יואלס:

"כיום ברור לנו שהילד יוצר התקשרות גם לאב וגם לאם באופן בלתי תלוי זה בזה. אם שניהם נוכחים בחייו, הוא מקיים שתי התקשרויות במקביל, ושתיהן חשובות להתפתחותו. במילים פשוטות, הילד זקוק לקשר מתמיד עם שני הוריו, ופגיעה בקשר זה עשויה להֹפכו לילד בסיכון. ככל שהקשר עם אחד מן ההורים משתבש מוקדם יותר בחייו של הילד כך דרגת הסיכון גבוהה יותר.

לפיכך, לילד יש צורך בשני הוריו ולכן מכוח עיקרון העל של טובת הילד יש לו זכות לקשר עם שניהם. לכן, כשמדובר בהליך גירושין, מחובתה של המערכת המקצועית המסייעת להורים, לאפשר לילד לממש קשר זה, מבלי לתת מעמד מועדף להורה אחד על פני ההורה האחר. במתן ההעדפה שכזו המערכת המקצועית בעצם מקדמת מצבי סיכון אצל הילד ואיננה מסייעת בקידום התפתחות רגשית תקינה של הילד."

להלן לינק לחלק מן המאמרים שלי בנושא זה:

משמורת והסדרי שהות

משמורת והדרכה הורית במדינת ישראל

להלן לינק לדיון המלא: