גירושין – איזון כושר השתכרות

אחת הדילמות אשר מעסיקה שופטים ומלומדים רבים, אשר יושבים על המדוכה, היא הדילמה העוסקת בחלוקת המשאבים הכלכליים בני הזוג, לעת גירושין. השאלה אשר נשאלה לא אחת, היא איך לחלק את הרכוש? האם לחלק את הרכוש, אשר נצבר במשך שנות הנישואין בדיוק חצי בחצי, או ליזום חלוקה, אשר מיישמת שוויון מהותי בחלוקת המשאבים.

סעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג 1973, החל על מי שנשאו מיום 1/1/74, קבע את המתווה העקרוני, על פיו מנחה המחוקק את בית המשפט לפעול. מתווה זה, קובע חלוקה של חצי בחצי לגבי נכסי בני הזוג, כדלקמן :

5א עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט (1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין; (2) גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות; (3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם. ב) בפקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג יבואו, לענין הזכות, לאיזון המשאבים, יורשיו במקומו. ג) בסעיף זה, "כלל נכסי בני הזוג" – לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות."

סעיף 8 לחוק יחסי ממון, נותן לבית המשפט סמכות מיוחדת, לפגוע בבסיס החלוקה של מחצה על מחצה, בנסיבות מסוימות.

במקרים מסוימים, רשאי בית המשפט, לשנות מן החלוקה של מחצה על מחצה, כדי להביא לחלוקה הוגנת יותר בין נכסי בני הזוג. החלוקה ההוגנת של נכסי בני הזוג, מושתתת על ערכים של שוויון, של צדק ושל מוסר.

ניקח לדוגמה, אישה אשר איפשרה לבעלה לנהל את עסקיו בחופשיות ובנוחיות, בעוד היא, גידלה את הילדים, טיפחה את הבית, בישלה עבורו, כיבסה וניקתה. הבעל צבר לעצמו נכס רווחי ביותר, בעוד האישה עשתה לביתה ולמשפחתה, אך מעצמה כאדם החסירה. עם היציאה מהנישואין, הבעל יוכל להמשיך ולהשתכר סכומים נכבדים מעסקיו, בעוד האישה, אשר לא עבדה במשך שנים רבות, תתקשה למצוא עבודה ולהתפרנס. במצב כזה, אם יחולק הרכוש מחצה על מחצה, ולא יילקח בחשבון כושר ההשתכרות הגבוה של הבעל וכושר ההשתכרות הנמוך של האישה, עלול להיווצר מצב, בו האישה לא תוכל לכלכל ולפרנס את עצמה, מה שלא סביר ולא הוגן, בנסיבות אלו.

ניקח מקרה נוסף לדוגמה. במקרה זה, האישה עובדת ומשתכרת סך של 22,000 ₪ נטו, בעוד הבעל משתכר 5000 ₪ נטו, אך מחזיק בפנסיה צבאית, ממנה הוא צריך עפ"י דין להעביר לאישה חצי, לעת גירושין. העברה זו, תביא את שכרה הכולל של האישה לסך של 26,500 ₪ ואת שכרו של הבעל לעת גירושין לסך של 9,500 ₪. מדובר בפער מאוד משמעותי בהשתכרות הצדדים, אשר על פניו נראה בלתי הוגן.

במקרים אלו, או במקרים דומים, נשאלת השאלה, האם זה מוסרי או צודק, כי לעת גירושין, יצא אחד מבני הזוג עם כושר השתכרות או עם שכר, גבוה בהרבה ממשנהו, רק בשל נסיבות החיים, אשר הובילו במקרה מסוים את האישה לעשות רק לביתה ולמשפחתה, או שהובילו את הבעל לצאת לפנסיה מוקדמת. כאן נכנס לתמונה המנגנון שמתייחס לשוויון מהותי.

בתמ"ש 70030/98 ו 70031/98 א.ט נ' ל.ט, קבע כבוד השופט שאול שוחט בפס"ד חשוב מאוד לעניין זה, את המתווה עליו יש לבסס את חלוקת הרכוש. כבוד השופט שוחט קבע כי חשוב להתייחס לנושא של צדק חברתי, כדי להגיע לשוויון מהותי ואמיתי בין בני הזוג, מבחינת מתן סיכוי שווה בעתיד לכל אחד מבני-הזוג. כל עוד החלוקה היא שווה בשווה יש בה משום תגמול על מאמצי העבר. אבל, יש לתת סיכוי שווה בעתיד לבן/ בת הזוג שיוצאים חלשים יותר מהנישואין, בבחינת "שוויון הזדמנויות". כל בן-זוג לפי מצבו, נחיתותו או יתרונו, סיכוייו וכיוצא בזה.

עפ"י סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, רשאי בית המשפט או בית הדין הרבני לקבוע שהאיזון ברכוש הצדדים, לא יהיה מחצה על מחצה אלא יתחשב בנסיבות נוספות ולרבות התחשבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג.