מזונות ילדים במדינת ישראל

מבוא

יש לקרוא לשוויון בין המינים באשר לנשיאה בפרנסת הילדים, תוך התחשבות בזמני ההורות של כל אחד מההורים עם הילדים.

במדינת ישראל, על פי דין, על הגבר לשאת בכל מזונות הילדים ההכרחיים עד גיל 18 וכן, במזונות מדין צדקה. זאת, למרות שעקרון השוויון, הוכר כעיקרון על במדינת ישראל.

נשים, אשר במשך שנים רבות נלחמו במלוא תעצומות הנפש, על מנת לזכות בשוויון המגיע להן, חיות היום, במדינת ישראל, שלא על פי רוח השוויון, אשר פיעמה בהן. כל זאת, בחסות חוק מיושן, ארכאי, אשר אינו משקף כהוא זה, את המהפכה העצומה שחלה, במעמד האישה, בזכויותיה, בהכנסותיה ובהפיכתה מאשת איש יושבת בית ואם בלבד (מבלי להביע חוסר כבוד לעניין נעלה זה), לאדם שווה זכויות וערך בעידן המודרני. האישה היום, בונה לעצמה קריירה מרתקת משלה ומגשימה את עצמה, כאדם.

אי השוויון הנ"ל, גורם לנזקים חמורים לכלל האוכלוסייה, נשים וגברים כאחד.

תחולת המשפט העברי על מזונות ילדים

בתחום מזונות הילדים, חל הדין האישי, המשית על האב, עפ"י הפרשנות הנוהגת, את כל המזונות ההכרחיים עד גיל 18. זאת, בהתאם לאמור בסעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט – 1959 (להלן: "חוק המזונות"), על פיו : "א) אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה."

כמזונות הכרחיים נחשבים כלכלה, מזון, ביגוד והנעלה, תשלום מס בריאות וחלקו של הילד בהוצאות אחזקת הדירה הכוללים את חלקו במדור וכמו כן, הוצאות חינוך בסיסיות. מעבר לכך משתלמים בהתאם לגיל הילד אף דמי טיפול לאם, הנקבעת במרבית המקרים, כמשמורנית על הקטין. כמו כן, בהתאם ליכולתו, משלם האב אף מחצית מן הדרוש לילד מדיני צדקה ומן ההוצאות הרפואיות ההכרחיות.

הדין החל על יהודים במדינת ישראל, כאמור, בנוגע למזונות ילדיהם, הוא הדין האישי.

הדין האישי, החל על יהודים במדינת ישראל, יונק את תוקפו המהותי מן המשפט העברי.

ההורה החייב במזונות ילדיו, על פי המשפט העברי, הוא האב בלבד.

בעניין חיובו המוחלט של האב לזון את ילדיו עד גיל 6, נאמר בספרם של הרב ועורך הדין אבישי גריידי ועורך הדין נסים שלם, "מזונות ילדים הלכה ומעשה" כדלקמן :"חובת האב לזון את ילדיו, לא כתובה בתורה במפורש, כמצוות עשה.". . . "מזונות ילדים כחובה משפטית על האב, מופיעה כתקנה שהותקנה באושא. וכך נכתב בגמרא במסכת כתובות : "באושא התקינו, שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו שהם קטנים".

בעניין זה כאמור בספרם של גריידי ושלם, נכתב אף בגמרא ועל בסיס הגמרא פסק הרמב"ם בהלכות אישות ובשולחן ערוך.

ועוד נאמר בספרם של גריידי ושלם כי : "התקינה הרבנות הראשית בשנת תש"ד תקנה, אשר לפיה : חייב האב במזונות ילדיו עד גיל 15, על פי הסמכות הכללית, העומדת לבית הדין במצבים מיוחדים הדורשים תיקון, על פי האמור בשולחן ערוך, חושן משפט בסימן ב'. התקנה יצרה חיוב משפטי אבסולוטי על האב למזונות ילדיו הקטינים, מגיל גדילה ועד גיל 15, ולמעשה השוותה את תוקף החיוב ואת הוצאתו לפועל כלפי ילדים מגיל 6 ועד גיל 15 – לקטני קטנים עד גיל 6."

היום קיים חיוב של האב לשאת במזונות ילדיו עד גיל 18.

פסקי דין התומכים בעיקרון השוויון כעיקרון מנחה בפסיקת מזונות

במספר פסקי דין חשובים ונאורים, קבע כבוד השופט יהודה גרניט, בישבו כשופט בית המשפט לענייני משפחה במחוז ת"א כי, יש לאמץ את הוראות סעיף 3א לחוק המזונות, אשר לפיהן : " (א) אביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו. (ב) בלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק קטין יחולו המזונות על הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא."

על אחד מפסקי הדין, שנתן כבוד השופט גרניט בעניין זה, הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר נתקבל. כבוד השופטת שטופמן קבעה, כי ככל שמדובר ביהודים, יש לפסוק מזונות, על פי הדין האישי, כאמור בסעיף 3(א) לחוק המזונות. בפסק דינו של כבוד השופט גרניט בתמ"ש 024650/02 שניתן ביום 23/02/2004, התייחס כבוד השופט גרניט לדבריה של כבוד השופטת שטופמן בע"מ 1150/03 נ' נ' נ', אשר נאמרו, למרות החלטתה הנ"ל. לדבריה:

"בקביעת סכום המזונות בו יחויב האב, יתחשב בית המשפט, בין היתר, גם בגובה הכנסתו של האב וביכולתו הכלכלית. יתרה מזאת קבעה הפסיקה כי בתביעת מזונות של קטין מאביו רשאי בית המשפט להתחשב גם בהכנסותיה של האם ולהפחית מחיוב האב ממזונות ילדיו".

עוד לדברי כבוד השופט גרניט : "לנוכח פסק-הדין בע"מ 1150/03, שבו מצד אחד נקבע, כי בקביעת מזונות ילדים יחול הדין הדתי-האישי ומצד שני "רשאי בית המשפט להתחשב גם בהכנסותיה של האם ולהפחית מחיוב האב ממזונות ילדיו", עולה השאלה, כיצד על בית-המשפט לענייני משפחה לקבוע את החיוב במזונות הילדים? האם לפי הדין הדתי-האישי או שמא "להתחשב גם בהכנסותיה של האם ולהפחית מחיוב האב ממזונות ילדיו"?

כבוד השופט גרניט פסק אף בפסק דין זה, כי, "בהתאם לעקרון השוויון ועל פי דין הצדקה כפי שפורשו על ידי בית המשפט העליון בע"א 591/81 פורטוגז, על כל אחד משני ההורים לשאת במזונותיהם של הילדים בשיעור יחסי של הכנסותיו הפנויות לסך כל ההכנסות הפנויות של שניהם - בכך הושגה הרמוניה בין סעיפים 3 (א) ו- 3א' לחוק המזונות."

בתמ"ש 82010/96 שניתן ביום 08/12/1997, קבע כבוד השופט גייפמן כי : "במישור הרצוי, המעבר בדין הישראלי ליישום עקרון השוויון בעניין חלוקת רכוש בין בני-זוג צריך להביא גם לסגירת פערים בדיני המזונות של הדין האישי.

עיקרון השוויון מן הראוי להחילו גם בדיני המזונות בחלוקת הנטל בין בני-הזוג."

ביום 15/02/2005, נתנה כבוד השופטת חנה בן עמי, מבית המשפט המחוזי בירושלים, תוך שהנה מציגה ניתוח מרתק, פסק דין שוויוני במזונות ילדים, בעמ 000590/04. מפאת חשיבותם, אצטט מדברי כבוד השופטת בן עמי באריכות :

"אף כי חוקי היסוד, ובכללם - חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אינם פוגעים בתוקפו של דין שהיה קיים ערב תחולתו של חוק היסוד, משחוקקו חוקי היסוד מוטל על ביה"מ להתחשב

בערכי היסוד המוגנים על ידם ולפרש לאורם את החוק.

עניין השוויון בין המינים מצא ביטוי גם בתיקון (מס' 2) לחוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951, בו הוסף סעיף מטרה שזו לשונו: "חוק זה מטרתו לקבוע עקרונות להבטחת שוויון מלא בין האישה לאיש, ברוח עקרונות שבהכרזה להקמת מדינת ישראל".

עם חקיקת חוקי היסוד הועלה עקרון השוויון לדרגה חוקתית. (ר' למשל בג"צ 454/94, 453, שדולת הנשים נ' ממשלת ישראל, פ"ד מ"ח (5) 501, 523, א. ברק, פרשנות במשפט, כרך ג', פרשנות חוקתית, תשנ"ד, 423-426.

אף בעניינים בהם חל הדין העברי, משנדרש הדבר, נמצאה, במקרים רבים, הדרך, כדי להחיל את עקרונות השוויון, כבוד האדם וכן זכותו על קנינו, על המקרה הקונקרטי. דרך זו שני אפיקים לה: האחת - נובעת מן הדין העברי ומפרשנותו, והאחרת – באמצעות החוק והפסיקה.

כך, למשל, חברו החוק והפסיקה להחיל עקרונות אלו לענין חלוקת הרכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים של בני זוג – משחוקק חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, ובאמצעות חזקת השיתוף, יציר כפיה של הפסיקה.

גם בעניין המזונות הלכה הפסיקה כברת דרך כדי ליתן מענה לעניינים שהזמן גרמם ובמגמה

להגן על זכויות יסוד ולאזן האינטרסים בין בני הזוג בלא לפגוע ברווחתו של הילד ובמזונותיו כדי צרכו.

דרך מקובלת אחת הינה צמצום מרכיב המזונות ההכרחיים, עד למינימום באופן שמותר הסכום לו נזקק הקטין למזונותיו נקבע כמזונות מדין צדקה בהם חייבים שני ההורים באופן פרופורציונאלי להכנסותיהם.

דרך ראויה אחרת הינה החלת דיני היושר במשפט העברי, המצויים ברמה נורמטיבית גבוהה

יותר מדיני המזונות ויש בהם כדי להוות מכשיר לתיקון עיוותים, במקרים החריגים בהם דיני המזונות המסורתיים אינם נותנים מענה ראוי.

מקורם של דיני היושר במשפט העברי בהוראת "ועשית הישר והטוב" (דברים ו', י"ח) וכן "תעשה הטוב והישר" (דברים י"ב, כ"ה). לענין דיני היושר במשפט העברי, נאמר בספרו של השופט זילברג "כך דרכו של תלמוד", עמ' 58: ”דיני היושר של המשפט העברי אינם חופפים לדיני היושר של המשפט האנגלי, אולם יונקים ממקור אחד, מן הצורך להקהות חודו של דין, וליצור בצידו תהליך שימתיק או יקציע את הזיזים והבליטות שבו...המשפט הוא דבר השווה לכל נפש, אך אינו הולם בדיוק נמרץ את רישומי אבריו של הפרט. היושר מווסת ומישר את ההדורים של החוק...". גם פרופ' אריאל רוזן-צבי, במאמרו "על כוח המשפט ועוצמתו מול מגבלותיו וגבולותיו" (עיוני משפט י"ז 5, 13), סבור כי ניתן לאמץ דיני היושר במשפט העברי במקרים הראויים: ”באמצעות ערך היסוד של "ועשית הישר והטוב" ניתן, במסגרת המשפט העברי, למלא לקונות במשפט, ניתן לפרש את הכתובים ע"י השלטת ערך היסוד האמור עליהם, וניתן להטיל חובות אינדיווידואליות החורגות משורת הדין, אך הופכות עם הזמן חלק בלתי נפרד ממנו".

בדרך זו של צמצום המונח "צרכים הכרחיים" ואימוץ דיני היושר של המשפט העברי הלך ביה"מ למשפחה (כב' השופט י. גייפמן) בתמ"ש (ת"א) 82010/96, סער נ' חפר (תק-מש 97 (4) 1). והשווה עמ"ש (ת"א) 44/96, פלד נ' פלד, תק-מח 1 (97), 15623 שם נמצא כי "מזונות הכרחיים הם בערך 850 ₪".

רעיון אחר שיכול שיש בו כדי לפלס הדרך לביה"מ במקרים חריגים מובא במאמרו של פרופ' מ. קורינאלדי "היש ליישם את עקרון השוויון בדיני הורים וילדים?" (קרית המשפט, שנתון הקריה האקדמית, כרך ב', עמ' 131). המאמר סוקר את ההלכה בעניין, לפיה חובת האב למזונות ילדיו הינה חיוב משפטי מוחלט עד גיל 6, אפילו יש לילד נכסים משלו (שו"ע, אה"ע, ע"א, א). לאחר גיל 6 חובת האב לילדיו הקטנים היא על פי תקנת אושא, וכפייה מדין צדקה. האם, לעומת זאת, אינה חייבת במזונות ילדיה. (גם תקנות הרבנות הראשית מתש"ד ומתשל"ו אינן חלות על האם).

בין מקורות המשפט העברי שנסקרו במאמר מובאת ההלכה התלמודית, כפי שסוכמה ברמב"ם (אישות, כ"א, י"ח), לפיה הרשות בידי האם הגרושה להיפטר מחובתה כלפי ילדיה (להיניקם), ע"י שהיא "נותנת אותן לאביהם או משלכת אותן לקהל, אם אין להן אב, והן מטפלים בהן". ובמשמע: לאם פטור מוחלט מנטל המזונות של ילדיה.

עוד מביא המחבר מדברי הבית מאיר (המחצית השניה של המאה ה-18) על השולחן ערוך,

אה"ע, לפיהם חובת האם מדין צדקה אינה קמה אלא כשהאב נפטר או כשהאב או קרובי האב עניים ואינם יכולים לשאת בצרכי הילדים, בציינו כי דין הצדקה המוטל על האם אינו דומה לדין הצדקה החל על האב, שכן החיוב מדין צדקה החל על האב הינו חיוב משפטי שכופין אותו עליו. ובלשונו:

”אמנם, הן לגבי האב והן לגבי האם, נוקטת ההלכה במונח "צדקה", אך ההבדל ביניהם אינו כמותי אלא איכותי: חיוב האב הוא חיוב משפטי, ואכיפתו מדין צדקה, ואילו חיוב האם כולו מדין צדקה, כצדקה החלה על כל אדם".

המורם מכל האמור הוא כי בהעדר חובה בדין המטילה על האם לשאת במזונות ילדיה היא

נכנסת לגדר החריג שבסע' 3 (ב) לחוק המזונות, הקובע:

”אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלו".

ובמשמע, חלות עליה הוראות סע' 3 א' לחוק המזונות (תיקון תשמ"ח) ובכללן הוראת ס"ק (ב'), לפיה: "בלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק קטין, יחולו המזונות על הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא".

סיכומם של דברים, הצורך באיזונים הראויים והשאיפה לשוויון בזכויות והחובות בתוך התא המשפחתי יכולים למצוא אפיקיהם הן מתוך הדין העברי והן דרכו."

שופטת בית המשפט העליון, אילה פרוקצ'יה, דחתה את בקשת רשות הערעור על פסק דין זה וקבעה בהחלטתה בבע"מ 5750/03, אוחנה נ' אוחנה מיום 08/06/05, כי : " בהערכת המזונות שעל אב לשלם לילדיו נוהג בית המשפט לקחת בחשבון את צרכיו של הילד וכן את גובה הכנסתו של אב ויכולתו הכלכלית. במסגרת זו, ממילא נלקחת בחשבון גם יכולתה הכלכלית של האם, וזו משליכה על היקף צרכיו של הילד ועל היקף המזונות שעל האב לשלם (ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פד"י לו(3) 449; ע"א 210/82 גלבר נ' גלבר, פד"י לח(2) 14; שאוה, הדין האישי בישראל, מהד' 4, 2001 כרך שני, עמ' 823-825; ע"א 508/70 נתוביץ נ' נתוביץ, פד"י כה(1) 603, 609; ע"א 514/89 מורד נ' מורד, דינים עליון טז, 538). פסיקת מזונות על דרך איזון כולל של הכנסת המשפחה מכל המקורות אינו סותר את הדין האישי, ומתיישב עם תפיסת החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט-1959. פסיקת בית המשפט המחוזי בענייננו הולכת בתלם הפסיקה מבחינה זו, ומיישמת הלכה למעשה דרך זו בהפחיתה בנסיבות עניין זה את שיעור המזונות שעל האב לשלם לבנותיו בשים לב ליכולת הכלכלית שלו, ליכולתה הכלכלית של האישה, ולצרכי הבנות.

בבע"מ 2433/04, צינובוי נ' צינובוי מיום 02/10/05, על פסק דינו של השופט י. יעקובי – שוילי, קבעה כבוד השופטת פרוקצ'יה בפסק דינה, כי : " עקרון הוא כי בהערכת מזונות שעל אב לשלם לילדיו יש לקחת בחשבון את צרכי הילדים, וכן את גובה הכנסת האב ויכולתו הכלכלית. ממילא, נלקחת בחשבון בהקשר זה גם יכולתה הכלכלית של האם שבמשמורתה מוחזקים הילדים (בע"מ 5750/03, אוחנה נ' אוחנה). פסיקת המזונות נעשית על דרך איזון כולל של הכנסת המשפחה מכל המקורות, תוך התחשבות בכלל היכולות מול הצרכים, וקביעה בהתאם לכך את שיעורם הסביר של המזונות."

כמו כן, נקבע כי " במסגרת האיזון ההולם בהערכת גובה המזונות שעל אב לשלם לילדיו (מעבר לצרכיהם ההכרחיים), יש ליתן משקל ליכולתו הכלכלית ולצרכיו שלו (ראו למשל: ע"א 6765/95 קרמר נ' קרמר, תק-על 96(1) 539; ע"א 5128/95 לוי נ' לוי, תק-על 96(2) 485; מ. שאוה, הדין האישי בישראל, מהד' 4, 2001 כרך ראשון, בעמ' 294-295).

פסיקה שוויונית זו של בית המשפט העליון, סללה את הדרך לפסיקה שוויונית כוללת אף בערכאות הנמוכות (בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי). למרות זאת, ולמרות שעל פי סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה, הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון", עדין, לא כל שופטי בית המשפט לענייני משפחה, מיישמים, הלכה למעשה, את אשר נקבע בפסיקה זו של בית המשפט העליון. עדין, דרוש שינוי בחקיקה הקיימת, על מנת להפוך את לחרוץ מסמרות וליתן יציבות לפסיקה בתחום מזונות הילדים.

מן הראוי לאזכר את דבריה של כבוד השופטת שטופמן, לאחר פסק דינה של כבוד השופטת פרוקצ'יה, אשר מסייגים במשהו את החלטותיה הנחרצות מן העבר. כבוד השופטת שטופמן, איזכרה ביום 21/03/2006, בע"מ 1150/03 י' נ' (קטין) נ' א' נ' (לא פורסם)) כי :" בעניין זה יצוין, כי במובחן, בכל האמור לגבי פסיקת מזונות קטינים, פסיקה חדשה מכוונת היום, במובהק, להתחשבות "בהכנסות המשפחה". אכן נראה לי כי לא ראוי להרחיק לכת, באשר לפסיקת מזונות קטינים, כדי ביטול עקרונות הדין האישי, החלים על החייבים במזונות, כעולה מסעיף3(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט - 1959, בניגוד לפסיקה ענפה, רבת שנים, של בית המשפט העליון, שקבעה את החבות במזונות, על מי אשר יש להחיל עליו דין אישי.

יחד עם זאת, אין להתעלם, מן הרוחות החדשות המנשבות בפסיקה, ברוח עקרונות השוויון, אשר על דרך פרשנות הדין האישי, מאמצת עקרונות צדק ושוויון, על דרך חלוקת נטלי מזונות, על שני הוריהם של קטינים."

החלת הדין האישי, בניגוד לעיקרון השוויון אינה הולמת את ערכיה של מדינת ישראל דהיום לעניין החלת הדין האישי, נאמר בפסק הדין הנזכר לעיל, מפי כבוד השופט גרניט כדלקמן:

"פרופ' מ. שאוה כותב בספרו, "הדין האישי בישראל", לגבי תחולת הדין האישי,בסוקרו את

ההיסטוריה שלו:"את התחולה הרחבה ביותר, שידעה אי פעם ההיסטוריה, לשיטת הדינים האישיים (SYSTEM OF PERSONAL LAWS) במישור הפנימי - מדינתי, מוצאים אנו בממלכות הברבריות בתקופת ימי הביניים, לאחר נפילת האימפריה הרומית ופלישת השבטים הגרמניים לתוכה". (ר' מ. שאוה, הדין האישי בישראל, מה' 4, בעמ' 41.

פרופ' מ. שאוה מוסיף כי - "לשיטת הדינים האישיים בכל תקופה ותקופה יש הסבר סוציולוגי - להקל על חייה של האוכלוסייה, המורכבת מקבוצות דתיות ואתניות שונות בתוך אותה טריטוריה. ואמנם, מוכיחה ההיסטוריה, כי שיטת הדינים האישיים, נעלמה או פחתה, כאשר הצרכים הסוציאליים, שבעטיים נתהוותה, חדלו להתקיים, או התמעטו בהיקפם".

ובהמשך: "כיום נעלמה כמעט לחלוטין שיטת הדין האישי במישור הפנים-מדינתי, כשאת מקומה תופסת השיטה הטריטוריאלית האחידה. שאיפתו של המשפט המודרני היא להיות טריטוריאלי, קבוע וכללי במקום להיות משפט אישי. ורק במדינות בודדות - כשישראל בתוכן - ממשיך עדיין לחול דין אישי בענייני הסטטוס האישי, כשהוא נקבע לרוב על בסיס של השתייכות דתית". (ר' מ. שאוה, שם עמ' 43, 44.

המלומד פרופ' שאווה ז"ל והמלומד שרשבסקי, קבעו, כי לאור החקיקה הקיימת, אין מנוס מלהחיל את הדין האישי על יהודים, על פיו, על הגבר לשאת במלוא מזונות הקטינים ההכרחיים.

למרות האמור לעיל, השופטת בן עמי, הציגה ניתוח מאלף, המציג פתרון לבעיה אשר עולה מן האמור בסעיף 3(א) לחוק המזונות. ראשית, השתמשה השופטת בן עמי, בטיעון כי, יש להחיל את עיקרון השוויון בהיותו עיקרון על, אשר יש להחילו, אף על פסקי דין מאוחרים, באשר, גם בפסיקה מאוחרת, יש לפסוק לאור חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. שנית, עשתה השופטת בן עמי, שימוש בדיני היושר של המשפט העברי, על פיהם ניתן לתקן עיוותים במקרים ראויים, מאחר והם פועלים מכוח המשפט "ועשית הישר והטוב". עוד נדבך, לפסיקתה, עולה מתוך דבריו של פרופ' מיכאל קורינאלדי, העולים הן ממאמרו, הנזכר בפסק הדין והן מספרו "דיני אישים, משפחה וירושה - בין דת למדינה מגמות חדשות". דבריו אלו של פרופ' קורינאלדי, המבהיר כי עפ"י המשפט העברי, אין כל חובה בדין על האישה לשאת במזונות ילדיה, פותחים את הפתח להחיל את החריג הקבוע בסעיף 3(ב) לחוק המזונות על פיו, מי שלא חלה עליו חובה במזונות ילדיו, עפ"י הדין האישי שלו, יחולו עליו הוראות חוק המזונות. מכאן סלולה הדרך, להחיל על יהודים את הוראות סעיף 3א לחוק המזונות, אשר הן הוראות חוק שוויוניות, העולות בקנה אחד עם עיקרון השוויון הנזכר לעיל ולהלן.

ישראל דהיום, הנה מדינה דמוקרטית, המעלה לדרגה הגבוהה ביותר, את כבוד האדם, את חירותו ואת עקרונות השוויון בין המינים והשוויון בכלל. הואיל וכך, מן הראוי לפסוק כאמור בפסק דינה של השופטת בן עמי ובפסק דינה של כבוד השופטת פרוקצ'יה, ולהחיל את עיקרון השוויון, על כל פסיקת המזונות בישראל. הפרשנות המיושנת של החוק, על פיה, רק על הגבר מוטל תשלום מזונות ילדיו, כפי שעולה מפרשנות קודמת של המשפט העברי והדין האישי החל על היהודים, לא יכירנה עוד מקומה, שכן, היא מבוססת על זמן אחר, על עולם אחר ועל ערכים מיושנים, הזרים לערכי מדינת ישראל דהיום.

חיוב המזונות בפועל בפסיקת בתי המשפט

בפועל, לרוב, בבתי המשפט לענייני משפחה ובבתי הדין הרבניים, ניתנת פסיקה לא שוויונית, המחייבת את האב בלבד, לשלם עד גיל 18, סכומי כסף בסך של לפחות 1,150 ש"ח לילד בגין צרכיו ההכרחיים, על כך, מתווספים מדור, גן ודמי טיפול ואף מחצית הסכום מדיני צדקה, אותם משיתים על שני ההורים ולרבות מחצית מן ההוצאות הרפואיות החריגות של הקטין. מכאן, מגיע הסכום לסך של כ - 2000 ש"ח לילד לחודש ולמעלה מכך.

קביעות בית המשפט, בנושא מזונות הקטינים, כפי שעולה מן הפסיקה, אינן מתבססות, על חוק ברור וחד משמעי, אלא על זהות השופט היושב בדין או על פרשנות זו או אחרת, הנוהגת באותה עת בבתי המשפט. לא יתכן, להשתית חיוב כה מהותי, על בסיס כה רעוע ובלתי יציב.

הדילמה אשר עומדת בפני שופטי בית המשפט לענייני משפחה, באה לידי ביטוי באופן הברור ביותר, בפסק דינו המרתק של כבוד השופט וייצמן בתמ"ש 28050/04 מיום 20/03/06. בפסק דינו זה, ניסה כבוד השופט וייצמן, ליישב בין הדין העברי לבין פסיקת בית המשפט העליון, בכל הנוגע לחיוב האב במזונות ילדיו. השופט וייצמן, הרחיב את היריעה בכל הנוגע לניתוח הדין העברי החל. השופט וייצמן, אף ציטט מתוך פסק דינו של כבוד השופט שוחט, אשר פסק בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון. לדבריו "כך כב' הש' שוחט מציין כי בפסיקתו הנ"ל "מפרש ביהמ"ש את הפסיקה המסורתית, לא בדיוק על פי המסורת..." ואולם לטענתו – "...מגמה זו של ביהמ"ש העליון המכוונת להשתתת חיוב הורים במזונות ילדיהם הקטינים על עקרונות הצדק והשוויון בין שני ההורים, בין בצעידה עם הדין האישי ובין בצעידה במקביל לו, תואמת את הגישה שננקטה בכל הנוגע להשתתת החיוב במזונות אשה על עקרונות אלה..." (הדגשה שלי – צ.ו) תמ"ש (תל-אביב-יפו) 50770/03 - כ.י. - קטין נ' כ. א. . תק-מש 2005(4), 107 ,עמ' 111.

השופט וייצמן מנסה ליישב את הבעיה, באמצעות דבריו של פרופ' דב פרימר. לדברי פרופ' פרימר, ניתן לטעון, כי ניתן להכיר בחיוב המוטל על האב מגיל 6 עד גיל 15, אשר עד היום, הוכר כחיוב במזונות ההכרחיים של הקטין, כחיוב מדיני צדקה. "לטענתו של פר' פרימר באם יאמץ בית המשפט את הפרשנות הזו של תקנת הרבנות הראשית יהווה הדבר פתח להתחשבות בהשתכרות הורי הקטינים בכל הקשור לצרכיהם של קטינים מגיל שש ומעלה וזאת תחת אצטלתו של הדין העברי."

עיננו הרואות, כי למרות פסיקת בית המשפט העליון, עדיין ניצבת הבעיה הפרשנית, בפי השופטים, אשר אינם ממהרים לקבל את פסיקת כבוד השופטת פרוקצ'יה, כפשוטה.

מן האמור לעיל עולה, כי יש להסדיר בחקיקה מפורשת וברורה את נושא מזונות הקטינים. יש לחוקק חוק, על פיו, מזונות הקטין, בן או בת להורים יהודים, יקבעו, בהתאם ליכולת ההשתכרות של האב ושל האם, ועל פי הכנסותיהם הפנויות מכל מקור שהוא, בהתחשב בזמני ההורות של כל הורה עם ילדיו.

במצב הכלכלי הקשה בו שרוי המשק במדינת ישראל, לרבות שיעורי האבטלה והפיטורין הגבוהים, המצב הקיים בתחום המזונות, הנו בלתי ראוי ולעיתים אף בלתי נסבל. אבות המשתכרים כארבעת אלפים ש"ח נטו למחייתם, נדרשים להעביר את כל משכורתם לנשותיהם לשעבר, בהנחה שהילדים נמצאים במשמורתן. אין תמה אם כך, ששיעור חובות המזונות במדינת ישראל, עפ"י הנתונים הנמצאים בידי הביטוח הלאומי, נאמד במיליוני שקלים. סכומי המזונות הנקבעים, אינם מאפשרים לחלק מן האבות, לקיים את עצמם בכבוד או בכלל, לא כל שכן, להקים משפחה נוספת.

על כך כבר נאמר : "אין גוזרים על הציבור גזירה שאינו יכול לעמוד בה."

לכאורה מאלץ החוק במדינת ישראל, את בתי המשפט לפסוק פסיקות בלתי סבירות אלה, שכן, כאמור מזונות הילדים, נקבעים על פי פרשנות של המשפט העברי, אשר אינה עולה תמיד בקנה אחד, עם הפרשנות אשר הציגה השופטות בן עמי ועם פסק דינה של כבוד השופטת פרוקצ'יה. בכל הכבוד הראוי למשפט העברי, האמור בו, לעניין זה, היה נכון וטוב לתקופה בה נכתב. מאז, נשתנו העיתים, וכאמור, נשים רבות מאוד מפרנסות את עצמן בכבוד.

אין באמור לעיל, משום שלילת חובתו ואחריותו הטבעית והברורה של האב, לפרנס ולזון את ילדיו! זוהי חובה, אשר מי שמפר אותה או מתחמק הימנה, מבצע מעשה אשר לא יעשה כנגד ילדיו דמו ובשרו. אך, יש לאפשר לאב לעשות כן, תוך קיום בכבוד.

בפרט מגיעים הדברים לידי אבסורד, כאשר האם הנה בעלת הכנסה גבוהה והאב הנו בעל הכנסה נמוכה, מצב שכמעט ולא היה קיים בעבר, אך כיום, הנו שריר וקיים.

מובן, כי מחוקקי המשפט העברי, לא נתנו דעתם על נשות הקריירה דהיום. מן הראוי, כי המחוקק הישראלי ובתי המשפט במדינת ישראל, יתנו גם יתנו דעתם, לשינוי העיתים אשר חלו בשנים אשר חלפו, מאותם ימים רחוקים בהם נוצרו חוקי ותקנות המשפט העברי ופרשנותם.

מן הראוי, כי תינתן הדעת, על אותן נשים, אשר עמלו, על מנת להשוות את מעמדן למעמד הגברים ואשר חוקים אלה, מחזירים אותן שנים רבות לאחור.

מן הראוי, כי המחוקק ישית את לבו ואת מחשבתו, לאותם גברים, אשר בצוק העיתים, אין הפרוטה מצויה בכיסם ואין הם יכולים, גם אם היו עושים זאת בחפץ לב ובאהבה, לפרנס את ילדיהם, כפי שראוי הדבר, בעיני החוק ובעיני בתי המשפט.

מן הראוי, לקחת בחשבון בחישוב דמי המזונות, את האבות אשר מתחמקים ממילוי חובתם הבסיסית לגדל את ילדיהם, בדיוק כמו נשותיהם. כאשר כל גידול הילדים מוטל על האישה, מה שמונע ממנה להתפרנס כראוי, יש לתת לכך ביטוי הולם בגובה דמי המזונות.

פרשנות חוק ישן לאור חוקי היסוד ועיקרון השוויון כעיקרון על

כפי שעולה מפסקי דין רבים, עיקרון השוויון הנו עיקרון על במדינת ישראל והוא נובע מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

כבוד השופט ת. אור קבע לגבי השוויון:

"היום ניתן לעגן את עיקרון השוויון בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עיגון זה משמעותו העלאת עקרון השוויון למדרגה נורמטיבית חוקתית על - חוקית" (בג"צ 5394/92 הופרט נ' יד ושם פ"ד מח (3) 353).

כבוד השופט מצא קבע בבג"צ 4541/94 מילר נ' שר הבטחון (פד"י מט (4) 94):

"בהעדר ראיה לסתור בלשון החוק או בתכליתו, יש להעמיד את החוק בחזקתו הפרשנית, כי הוא מתיישב עם כיבוד הזכות לשוויון בין המינים ואף מכוון להגשימה (ראה: א. ברק, פרשנות במשפט (כרך שני, פרשנות החקיקה, תשנ"ג - 1993), עמ' 436-435). אף ביתר שאת מתחייבת גישה זו מן ההכרה, שעם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו התעלה מעמדו הנורמאטיווי של עקרון השוויון - שזה מכבר נאמר עליו כי "הוא מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו (השופט לנדוי בבג"צ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר פד"י כג (1) 693, בע'מ 698) - והוא הפך "לעיקרון בעל מעמד חוקתי על חוקי (כביטויו של השופט אור בבג"צ 5394/92 הופרט נ' "יד ושם", רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, פד"י לח (3) 353, בעמ' 363), כן ראה: ברק, שם, בעמ' 566-565 ובג"צ 453/94 שדולת הנשים בישראל נ' ממשלת ישראל (טרם פורסם)".

ובהמשך קובע כבוד השופט מצא:

"בהכרזות על שוויון בין המינים לא סגי, שכן מבחנו האמיתי של שוויון הוא בהגשמתו, הלכה למעשה, כנורמה חברתית תוצאתית (השווה פרשת שדולת הנשים בג"צ 454 453/94 הנ"ל".

על מקומו של עקרון השוויון במשפטנו עמד כב' השופט א. ברק (כתוארו אז) גם בבג"צ 953/87 פורז נ' ראש עירית ת"א כדלהלן:

"אחד הביטויים החשובים לעקרון השוויון הוא השוויון בין המינים. הכרזת העצמאות עמדה על כך בהכריזה, כי מדינת ישראל תקיים שוויון בין אזרחיה "בלי הבדלי דת, גזע ומין".

בנוסף לכך מתבקש עקרון השוויון בין המינים מעצם אופיה הדמוקרטי של המדינה מזה ומטבעו של היחיד מזה. אמת הדבר, לא תמיד מתקיים עקרון זה הלכה למעשה, ולעתים אנו ערים להסדרים חוקיים מפלים, אך זה כוחו של עקרון יסוד, שכוחו אינו תש גם אם הוא אינו מקוים במצבים מסוימים, הוא ממשיך להקרין מכוחו ולהשפיע על סביבתו, כל עוד הפגיעות בו אינן כה קשות עד שהן מביאות להכחדתו. אין ספק, כי עקרון השוויון בין המינים ממשיך לעמוד בישראל כאחד מעקרונות היסוד של המשטר והחברה".

ראה בג"צ 953/87, פורז נ' ראש עירית ת"א פ"ד מב (2) 309, 333-332. כבוד השופט לנדוי קבע לגבי השוויון: "רעיון זה, שאינו כתוב עלי ספר, הוא מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו" . בג"ץ 98/69 פ"ד כג (1) 693, 698.

כבוד הנשיא א. ברק כותב על השוויון בספרו: "מעתה מהווה השוויון עקרון על חוקי... והוא הפך להיות עיקרון חוקתי מרכזי" והוא "נגזר מכבוד האדם". א. ברק, פרשנות במשפט, חלק שלישי, עמ' 423, 424. וכן:

"לפני שלושה ימים החלטנו כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הוא חוק חוקתי-על-חוקי; כי הוא מהווה נורמה עליונה במדרג הנורמטיבי של מדינת ישראל וכי הוא חלק מחוקתה של מדינת ישראל (ראה ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי (טרם פורסם)). מעמדו החוקתי של חוק היסוד מקרין עצמו לכל חלקיו של המשפט הישראלי. הקרנה זו אינה פוסחת על הדין הישן. אף הוא חלק ממשפטה של מדינת ישראל. אף הוא רקמה מרקמותיה.

ההקרנה החוקתית הבאה מחוק היסוד משפיעה על כל חלקי המשפט הישראלי. היא בהכרח משפיעה גם על הדין הישן. אמת, תוקפו של הדין הישן נשמר. עוצמת ההקרנה של חוק היסוד כלפיו היא, על כן, חזקה פחות מעוצמת ההקרנה על דין חדש. זה האחרון עשוי להתבטל אם יעמוד בניגוד להוראות חוק היסוד. הדין הישן מוגן בפני הביטול. עומדת לו מיטריה חוקתית המגינה עליו. אך הדין הישן אינו מוגן מפני תפיסה פרשנית חדשה באשר למובנו. אכן, עם חקיקתם של חוקי היסוד בדבר זכויות האדם חל שינוי מהותי בשדה המשפט בישראל. כל צמח משפטי שבו מושפע משינוי זה. רק כך תושג הרמוניה ואחדות במשפט הישראלי. המשפט הוא מערכת של כלים שלובים. שינוי באחד הכלים הללו משפיע על כלל הכלים. אין כל אפשרות להבחין בין דין ישן לדין חדש באשר להשפעות הפרשניות של חוק היסוד. אכן, כל שיקול דעת מינהלי המוענק על פי הדין הישן, יש להפעילו ברוח חוקי היסוד; כל שיקול דעת שיפוטי המוענק על פי הדין הישן, יש הפעילו ברוח חוקי היסוד; ובכלל, כל נורמה חקוקה, צריכה להתפרש בהשראתו של חוק היסוד."

ר' בש"פ 59/735 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (3) 54 וכן:

"כלל גדול הוא כי יש לעשות כל מאמץ פרשני, כדי שמובנו של חוק יתיישב עם החוקה. מבין שני פירושים אפשריים יש לבחור באותו פירוש המתיישב עם החוקה".

כדברי כבוד הנשיא ברק בבג"צ 153/87 (8) עמוד 274 : "בין שני פירושים אפשריים, עלינו לבחור באותו פירוש המבטיח בצורה האופטימלית את השוויון, ועלינו לדחות אותו פירוש הנוגד את השוויון".

ולסיכום תת פרק זה, יפים דבריו של כבוד השופט מ. חשין בבג"צ 7111/ 95 : "כל עיקרי היסוד כולם והשוויון ביניהם יחברו יחד ובפיהם שירת ההגינות והצדק;

לנהוג בהגינות ולעשות צדק. אכן, שוויון אין בו ערך לעצמו והרי הוא כפרוזדור המוליך אל הטרקלין ובטרקלין יכהנו כהן גדול צדק וכוהנת גדולה הגינות".

לסיכום

קיימת חזקה, שהמחוקק, התכוון לקיים את עקרון השוויון במדינת ישראל ולהחילו אף על אבות יהודים הנשואים לאמהות יהודיות, אף בעניין מזונות הקטינים.

לאור האמור והמפורט לעיל, נקראת הרשות המחוקקת, לשנות את הסעיף הרלבנטי בחוק המזונות, באשר הוא אינו עולה בקנה אחד, עם עיקרון השוויון ועם אורח החיים במדינה דמוקרטית, שוויונית ומתוקנת. מן הראוי לקבוע בחקיקה כי המזונות יקבעו עפ"י ההכנסות הפנויות של שני בני הזוג, כאמור בסעיף 3א לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), בשילוב עם זמני ההורות של כל אחד מן ההורים עם הילדים.

בהתאם לכך, יחול עיקרון השוויון במזונות, גם על יהודים ולא רק על זוגות מעורבים והחוק יביא בחשבון לא רק את ההכנסות הפנויות של שני בני הזוג, אלא אף את הזמן שמשקיע כל הורה בטיפול בילדים.

אם לא כן, מן הראוי, כי בתי המשפט יקבעו, כי יש לפרש את חוק המזונות, לאור חוקי היסוד ובפרט לאור עקרון השוויון, וכי יש לנהוג שוויון בין הגבר לבין האישה, באשר לנשיאה במזונות ילדיהם, כל זאת, בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא ולזמני ההורות שלהם.

שינוי מעין זה בחוק ו/או קביעה כזו של בתי המשפט, עשויים אך להיטיב עם כל הצדדים הנוגעים בדבר, כפי שיפורט בתמציתיות להלן:

נשים משמורניות, אשר בעליהן משתכרים באופן ניכר יותר מהן, תקבלנה מזונות גבוהים יותר מן המזונות אותם הן מקבלות היום, עבור הילדים. נשים משמורניות, אשר משתכרות באופן ניכר יותר מבעליהן, תקבלנה מזונות נמוכים יותר ותשתתפנה יותר בנשיאה במזונות ילדיהן.

אם תתקיים משמורת משותפת, ישולמו דמי מזונות, מהצד אשר משתכר יותר לצד שמשתכר פחות. לגבי מצב הביניים, בו שני הצדדים משתכרים באופן שווה ומקיימים משמורת משותפת, לא יועברו דמי מזונות.

אם לא משמורנית תעביר דמי מזונות לאב משמורן, בהתאם להכנסות הפנויות של שניהם.

תפחת סרבנות הגברים לשלם מזונות ילדים, שאינם יכולים לעמוד בהם.

אבות לא יאלצו לעבור להתגורר אצל הוריהם, או במצבים חמורים הרבה יותר, על ספסל בגן הציבורי.

נשים וילדים, אשר אינם מקבלים כלל דמי מזונות, יקבלו דמי מזונות סבירים והולמים את מצבם הכלכלי של שני הצדדים. לאור המצב כפי שתואר לעיל, מאמצים גברים מסוימים שיטות מגוונות, על מנת לחמוק מזכותם ומחובתם הבסיסית, לפרנס ולזון את ילדיהם.

יקטן הנזק העצום, אשר נגרם למשק, שכן, הביטוח הלאומי משלם חלק מחובות הגברים, אשר הגביה מהם הנה נמוכה.

קיימת חשיבות עליונה, לדאוג לכך ששני ההורים וילדיהם יוכלו להתקיים ולקיים את ילדיהם בכבוד. זאת, בהתאם לעיקרון, העולה מסעיף 3א לחוק המזונות. כמו כן, הורה שלא ייקח חלק בטיפול בילדים, או שייקח חלק קטן יותר בטיפול בילדים, יישא בדמי מזונות גבוהים יותר.

יוכר שוויון אמיתי ולא מסולף בין המינים, אשר הנו אינטרס ראשון במעלה של הנשים באשר הן.

לא עוד האישה הקטנה והנזקקת, כי אם, אישה רבת יכולות מגוונים, אשר אינה תלויה באיש.