מזונות ילדים מן האם לידי האב המשמורן – האמנם?

כאשר מדובר באישה ובגבר יהודים, מחויב האב עפ"י הדין האישי בכל המזונות ההכרחיים עבור ילדיו. המונח מזונות הכרחיים מתייחס לרכיבים הבאים : מזון וכלכלה, ביגוד והנעלה, חינוך, בריאות ומדור. כמו כן, מחויב האב במזונות הילדים מדין צדקה. אם קיימת חובה כלשהי, על האם לשאת במזונות ילדיה והדבר שנוי במחלוקת פרשנים, החובה תחול, על האישה האמידה בלבד, אשר יש לה די והותר לצרכיה שלה וכן, על המזונות מדין צדקה בלבד.

לאחרונה נתקלתי במספר מקרים, בהם אב משמורן, תבע את המזונות ההכרחיים של הקטין מן האם. לתביעות אלו, אין לדעתי כל בסיס משפטי חוקי.

בספרו של פרופ' מ. קורלנלדי "דיני אישים משפחה וירושה – בין דת למדינה", נבו הוצאה לאור בע"מ, עמ' 124-131, סוקר המלומד פרופ' קורינאלדי, את חובת האב והאם במזונות הילדים. "לפי ההלכה, חובת האב למזונות ילדים היא חיוב משפטי מוחלט עד גיל 6, אפילו יש לילד נכסים משלו (שו"ע, אה"ע, ע"א, א). לאחר גיל 6 חובת האב לילדיו הקטנים היא על פי תקנת אושא, וכפייה מדין צדקה. לעומת זאת, מעיקר הדין, אין האם חייבת כלל במזונות הילד . . . גם תקנת תש"ד אינה חלה כלל על האם. הוא הדין בתקנת הרבנות הראשית תשל"ו, הקובעת חיוב האב במזונות ילדיו עד גיל 18.".

בין מקורות המשפט העברי שנסקרו בספר, מובאת ההלכה התלמודית, כפי שסוכמה ברמב"ם (אישות, כ"א, י"ח), לפיה הרשות בידי האם הגרושה להיפטר מחובתה כלפי ילדיה (להיניקם), ע"י שהיא "נותנת אותן לאביהם או משלכת אותן לקהל, אם אין להן אב, והן מטפלים בהן". "בהלכות אלה מודגש ההבדל בין האב שכופין אותו מדין צדקה, לבין האם הפטורה ממזונות והרשאית, אם האב נפטר, להעביר את נטל מזונות הילדים לקהל, משמע : כי פטור האם הוא מוחלט".

עוד מביא פרופ' קורינאלדי מדברי הבית מאיר (המחצית השניה של המאה ה-18) על השולחן ערוך, אה"ע, לפיהם חובת האם מדין צדקה אינה קמה אלא בנסיבות כדלקמן : "האב וקרובי האב קודמים בחובתם לאם, וחובת האם קמה רק כשהאב נפטר או כשהוא חסר יכולת ואף קרובי האב עניים". כך, לא קיים שוויון בין האב לאם לגבי חיובם מדין צדקה עפ"י ההלכה. עוד מציין פרופ' קורינאלדי, כי דין הצדקה המוטל על האם אינו דומה לדין הצדקה החל על האב, שכן החיוב מדין צדקה החל על האב הינו חיוב משפטי שכופין אותו עליו. לדבריו : ”אמנם, הן לגבי האב והן לגבי האם, נוקטת ההלכה את המונח "צדקה", אך קיים הבדל ביניהם שאינו כמותי אלא איכותי: חיוב האב הוא חיוב משפטי, ואכיפתו מדין צדקה, ואילו חיוב האם כולו מדין צדקה, כצדקה החלה על כל אדם".

עפ"י סעיף 3 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) תשי"ט 1959 (חוק המזונות) :" (א) אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה. (ב) אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה.

עפ"י סעיף 3א לחוק המזונות : "(א) אביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו. (ב) בלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק קטין יחולו המזונות על הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא."

אך סעיף 3א לחוק המזונות, חל על זוגות מעורבים בלבד ולא על בני זוג יהודים.

"הלכה פסוקה היא כי הורים יהודים חייבים במזונות ילדיהם, על פי הדין האישי הדתי, שכן חוק המזונות מפנה לדין האישי . . ".

בספרם של עו"ד הרב אבישי גריידי ועו"ד ניסים שלם, "מזונות ילדים הלכה ומעשה", הוצאת חוקת המשפחה בע"מ, עמ' 123, נאמר כדלקמן :"מה יהיה היקף חיובה של אם במזונות ילדיה הקטינים אם משמורתם נקבעה אצל אביהם? . . . חיובה של אם להשתתף במזונות הילדים, יעמוד במקרה בו הילדים נמצאים במשמורתה והאב טוען כטענת הגנה, כי על האם להשתתף במזונותיהם מדין צדקה. ואולם, כאשר הילדים נמצאים במשמורת האב, לא תעמוד לאב עילת תביעה נגד האם להשתתף במזונותיהם מדין צדקה". (תמ"ש 33690/02 (ת"א השופט גרמן).

בתמ"ש 33690/02, דחה כבוד השופט גרמן את התביעה למזונות נגד האם וקבע בין השאר כדלקמן :"גם אם יטען הטוען (ואינני מקבל טענה זו) שהקטינים רשאים לטעון ולריב את ריב אביהם, גם אז דין התביעה להדחות. יש לראות בתביעת האב למשמורת קבלה והסכמה לזון את הילדים בביתו, כשהם בהחזקתו, במשמורתו ובטיפולו. יש לראות בפסק הדין המעביר את המשמורת לאב, בהתאם לתביעתו, פסק דין למזונות המחייב אותו לזון את הילדים מכל וכל ולאו דווקא לפי צרכיהם ההכרחיים בלבד (לא עלתה הטענה ובוודאי שלא הוכחה שהאב זן את הילדים לפי צרכיהם ההכרחיים בלבד). פסק הדין מציין במפורש שהילדים ישארו "בהחזקתו ובטיפולו" של האב וכי "פקיד הסעד יעקוב אחר הטפול בילדים בריאותם וחינוכם". מטלה זו תבע האב וזו ניתנה לו. יש, איפוא, לראות את פסק הדין כפסיקה ראשונית למזונות, אף שלא ננקב בה סכום מוגדר, בנסיבות אלה, שהקטינים נשארו במישמורתו. יש לראות, איפוא, את התביעה דנן כתביעה להפחתת מזונות, בהגיע התובעים לגיל 15. בעילה זו, לאור מצבו הכלכלי, לטענתו, סבר האב שיש להקל מעליו את נטל המזונות ולשתף את האם מדין צדקה. עצם הגעת קטינים לגיל 15 איננה עילה לתביעה להפחתת מזונות, שכן אין לראות בכך שנוי נסיבות מהותי. בפסק דין של בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' זפט) נאמר: "אינני סבור שהשינוי בגיל הנתבעות כשלעצמו מהווה שינוי נסיבות מהותי עליו ניתן לבסס את הפחתת מזונות. השוני בגיל הינו נתון צפוי, וכמוהו צפוי השינוי בבסיס המשפטי של החיוב בהגיע קטין לגיל 15. התובע לא טען לשינוי מהותי בצורכי הנתבעות, ועל כן, אין בשנוי בגיל הנתבעות כדי להצדיק הפחתת חיובו של הנתבע במזונותיהן (השווה ע"א 363/81 הנ"ל)" (=פייגה נ' פייגה, פ"ד לו (3) 187 - להלן עניין פייגה)."

למרות שנראה לכאורה, כי עפ"י הצדק, על האם, לפחות זו האמידה, קיימת החובה לשאת במזונות הילדים או לכל הפחות להשתתף בהם, כשהאב הוא המשמורן, כל קביעה כי על האם לשאת בדמי המזונות ההכרחיים, היא לדעתי קביעה שגויה מבחינה משפטית. עד שלא יתוקן החוק בנושא זה, אין להטיל את דמי מזונות הילדים ההכרחיים על האם. בנוגע להשתתפות האם במזונות מדין צדקה, כאמור לעיל, גם כאן, אין שוויון מבחינת ההלכה באשר למזונות מדין צדקה, המוטלים על האב ועל האם. קיים לדעתי ספק רב, אם ניתן לחייב את האם במזונות מדין צדקה, למרות שבתי המשפט במדינת ישראל, פוסקים כך לעיתים.

כבוד השופטת חנה בן עמי, מנתחת את הדברים בצורה שונה והיא קבעה בע"מ 590/05 בין השאר, כי לאור ניתוחו המשפטי הלכתי של פרופ' קורינאלדי, על פיו אין להטיל כלל את דמי מזונות הקטין על האם, יש להסיק כי דווקא כן מוטלת על האם חובת תשלום מזונות הקטין. הנימוק שהיא נתנה לכך הוא, כי אם אנחנו מקבלים את פרשנותו של פרופ' קורינאלדי, על פיה, האם כלל לא מחויבת במזונות הילדים, אז ניתן להחיל על האם את האמור בסעיף 3 (ב) לחוק המזונות ומכאן את האמור בסעיף 3 א' לחוק הנ"ל. על פי סעיף 3(ב) לחוק המזונות : "(ב) אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה." משמע : אם על האם לא מוטל כלל תשלום המזונות עפ"י הדין האישי, אזי הוא כן יוטל עליה, דרך סעיף 3א לחוק המזונות.

פרשנות זו, לדעתי היא בלתי סבירה ויוצרת מצב אבסורדי, על פיו לפי חוקיה של אותה מדינה, האם חייבת ולא חייבת במזונות בו זמנית. לדעתי, לא יתכן לקבל את המסקנה, כי אם לא מוטל על האם לשלם מזונות עפ"י דין, תוטל עליה החובה לשלם מזונות על פי דין. אם היה מדובר בלוגיקה מתמטית ובשעשועי הגיון, הדברים אולי היו מתיישבים. אלא שכאן מדובר בלוגיקה משפטית. לא יתכן משפטית, כי קביעה, שעל האם לא מוטל לשאת בדמי המזונות, תוביל דווקא לקביעה כי כן מוטל עליה לשאת בדמי המזונות. יתרה מכך, הפרשנות של פרופ' קורינאלדי, על פיה, על האם לא מוטל כלל לשאת במזונות הקטין, שנויה במחלוקת. פרשנים רבים גורסים, כי על האם מוטל לשאת במזונות הילדים, מדין צדקה, אבל רק אם יש לה די לצרכיה שלה. על פי פרשנות זו, בכל מקרה נופלת הפרשנות, על פיה על האם מוטל לשאת במזונות הקטינים בהתאם להכנסותיה הפנויות, בהתאם לסעיף 3 א' לחוק המזונות.