כפיית טיפול על קטין נזקק ע"י בית משפט לנוער

קיימים מקרים, בהם קובע בית המשפט לנוער, כי קטין הוא קטין נזקק עפ"י חוק הנוער (טיפול והשגחה). במצב כזה, ניתן להוציא את הקטין ממשמורת הוריו הביולוגיים ובית המשפט הדן בעניין רשאי ליתן החלטות בהתאם לאמור בחוק, על פיהן, הקטין יאושפז או יטופל.

עפ"י חוק הנוער (טיפול והשגחה) קטין הוא נזקק כשנתקיים בו אחד מאלה:

(1) לא נמצא אחראי עליו;

(2) האחראי על הקטין אינו מסוגל לטפל בו או להשגיח עליו או שהוא מזניח את הטיפול או ההשגחה;

(3) הוא עשה מעשה שהוא עבירה פלילית ולא הובא  בפלילים;

(4) הוא נמצא משוטט, פושט יד או רוכל בניגוד לחוק עבודת הנוער, תשי"ג-1953;

(5) הוא נתון להשפעה רעה או שהוא חי במקום המשמש דרך קבע מקום עבירה;

(6) שלומו הגופני או הנפשי נפגע או עלול להיפגע מכל סיבה אחרת;

(7) הוא נולד כשהוא סובל מתסמונת חסר בסם (סינדרום גמילה).

בענ"א 5158-02-09 קבע בית המשפט המחוזי בחיפה כדלקמן :

ילד שסובל מבעיות קשב, ריכוז והיפראקטיביות, יטופל בריטלין, על אף התנגדות אמו הביולוגית. הילד בן השמונה, הוכרז כקטין נזקק והוצא מבית האם כבר לפני מספר שנים, על אף התנגדות אמו. הבקשה למתן ריטלין לילד, הוגשה ע"י רשויות הרווחה וע"י האפוטרופא לדין שמונה לקטין.

האם התנגדה לבקשה, היות ולפי חוות דעת שנמצאה בידה, ריטלין הנו סם מסוכן וממכר, אשר יש לו השפעות קשות ובלתי הפיכות. האם טענה עוד, כי אם הילד יוחזר למשמורתה, יעלמו כל התופעות הבעייתיות מהן הוא סובל. כמו כן, היא טענה, שעפ"י הוראות היצרן, אסור לתת ריטלין למי שסובל מחרדה ומטיקים, מהם בנה סובל.

חוות דעת אשר הוגשה לבית המשפט של המומחה אשר מונה מטעם ביהמ"ש, קבעה כי יש לתת לקטין ריטלין.

בפסה"ד נקבע כדלקמן :

"הנתונים שהביאו המומחים מטעם המשיבות, הם בעלי משקל רב ומשכנעים שהטיפול הוא לטובתו של הקטין במניעת פגיעה בעתידו, ביחסיו עם הסובבים אותו, במניעת הדרדרותו לסמים, ואף לבריאותו הנפשית והפיזית. אם הסיכויים להשתלבותו של הקטין באופן טוב יותר בחברה, בהשגת מקצוע ובהמנעות מלהגרר לסמים יעלו כתוצאה מנטילת ריטלין, הרי הטיפול בריטלין מיועד להיטיב עם הקטין הן בתחום הפיזי והן בתחום הנפשי של בריאותו."

כבוד ביהמ"ש קבע, כי מכוח סעיף 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ניתנת לו הסמכות לקבוע, כי יש לתת לקטין ריטלין, למרות התנגדות הוריו.

סעיף 68 לחוק קובע כדלקמן : "68. (א) בית המשפט רשאי, בכל עת, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או -כוחו או לבקשת צד מעוניין ואף מיזמתו הוא, לנקוט אמצעים זמניים או קבועים הנראים לו לשמירת עניניו של קטין, של פסול-דין ושל חסוי, אם על-ידי מינוי אפוטרופוס זמני או אפוטרופוס-לדין, ואם בדרך אחרת; וכן רשאי בית המשפט לעשות, אם הקטין, פסול-הדין, או החסוי פנה אליו בעצמו.

(ב) היתה הבקשה להורות על ביצוע ניתוח או על נקיטת אמצעים רפואיים אחרים, לא יורה על כך בית המשפט אלא אם שוכנע, על פי חוות דעת רפואית, כי האמצעים האמורים דרושים לשמירת שלומו הגופני או הנפשי של הקטין, פסול הדין או החסוי."

פסק דין זה, מעלה כמה סוגיות שנויות במחלוקת. אחת הסוגיות היא הויכוח, אשר קיים בין מומחים רבים, בעד ונגד מתן ריטלין. מצד אחד טוענים המומחים, כי מדובר בסם ממכר עם תופעות לואי חמורות ומצד שני טוענים מומחים אחרים, כי הוא מביא לשיפור ניכר בחייהם של מי שסובלים מבעיות קשב וריכוז. מצד אנשי הרפואה האלטרנטיבית, יש הגורסים, כי ניתן, להשתלט על בעיית הפרעות הקשב והריכוז באמצעים אחרים שהם פחות חמורים וללא תופעות הלוואי של הריטלין, אך דורשים משך טיפול והשקעה גדולים יותר. כמו כן, עולה כאן סוגיה בעייתית מאוד, הנוגעת לכך, שביהמ"ש קבע כי יש לתת ריטלין לקטין, בניגוד לרצון הוריו.

סוגיה קשה נוספת, עוסקת בהוצאת הקטין ממשמורת אמו, ע"י רשויות הרווחה בניגוד לרצונה.

קיימים לא מעט מקרים, בהם קטינים מוצאים ממשמורת הוריהם, ללא סיבה מוצדקת ועל כך ארחיב בהמשך, תוך תאור תיק שהיה בטיפולי.

"הערעור אשר הגישה האם הביולוגית נדחה. האם, ביקשה להשיב את בנה אליה ובכך לדבריה, יפתרו כל בעיותיו. הריטלין לדבריה אינו הפתרון. כבוד בית המשפט של הערעור קבע כדלקמן : "הערעור נדחה, אולם בתוספת אמצעי לפיקוח שאני מורה עליו והוא נוסף על זה שבית המשפט קמא קבע, דהיינו שרשויות הסעד יביאו לפני בית משפט קמא, בתום 4 חודשים לשימוש בריטלין, אם לא יופסק השימוש בו קודם לכן, חוות דעת של רופא פסיכיאטר באשר לתוצאות, הן החיוביות והן שליליות אם חו"ס יהיו, לגבי השימוש בריטלין אצל הקטין. בית משפט קמא, יבדוק על פי חוות הדעת אם להמשיך במתן הריטלין."

ברע"א 1943/06 (מתוך המאגר המשפטי נבו) קבעה שופטת בית המשפט העליון, כבוד השופטת עדנה ארבל בעניין קטינה, אשר הוכרזה כקטינה נזקקת על-פי חוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960 (להלן: חוק הנוער) כדלקמן :

"לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובמסמכים המצורפים, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

המסגרת הנורמטיבית למתן טיפול נפשי לקטין, עליו הורה בית המשפט בענייננו, מצויה בסעיף 3ד לחוק הנוער, הקובע: "(א) בית משפט הדן בענינו של קטין רשאי להורות על טיפול נפשי בקטין, במקום שעליו יורה ובתנאים שיקבע, ובלבד שנתקיים אחד מאלה: (1) בית המשפט נוכח, על סמך חוות דעת של פסיכיאטר מחוזי הנסמכת על חוות דעת של פסיכיאטר מומחה לילדים ולנוער שבדק את הקטין, כי הקטין חולה במחלת נפש או אובחנה אצלו הפרעה נפשית, המצריכות טיפול פסיכיאטרי לשם מניעת סיכון פיסי לקטין או לזולתו או לשם מניעת נזק נפשי חמור להתפתחותו; (2) בית המשפט נוכח, על סמך חוות דעת של פסיכולוג מומחה שבדק את הקטין, כי מצבו הנפשי של הקטין מצריך טיפול פסיכולוגי לשם מניעת נזק נפשי להתפתחותו. (ב) צו לפי סעיף קטן (א) יהיה לתקופה שקבע בית המשפט ושלא תעלה על שלושה חודשים;בית המשפט רשאי, על סמך חוות דעת של פסיכיאטר או של פסיכולוג כאמור בסעיף קטן (א), המטפל בקטין, להאריך את תוקפו של הצו לתקופות נוספות שכל אחת מהן לא תעלה על שלושה חודשים".

המחוקק קבע, אם כן, כי מתן טיפול פסיכולוגי לקטין, כפי שהורה בית המשפט בענייננו, צריך להתבסס על חוות דעת של פסיכולוג מומחה שבחן את הקטין, בעקבותיה נוכח בית המשפט כי מצבו הנפשי של הקטין מצריך טיפול פסיכולוגי לשם מניעת נזק נפשי להתפתחותו. כן מוסיף וקובע הסעיף בסעיף קטן (ב), כי צו שכזה יינתן לתקופה שאינה עולה על שלושה חודשים, כאשר בית המשפט רשאי להאריך את תוקפו לתקופות נוספות, על סמך חוות דעת של פסיכולוג מומחה המטפל בקטין, כשכל אחת מהתקופות לא תעלה על שלושה חודשים.

במקרה דנן עולה חשש, כי בתי המשפט לא התבססו על הוראות הסעיף בעת שהכריעו בבקשת פקידי הסעד. בסוגית שליחתו של קטין לטיפול פסיכולוגי בניגוד לרצון הוריו, קבע המחוקק מנגנון, שנועד להבטיח את תקינותה של ההחלטה. מנגנון זה דורש חוות דעת של אנשי מקצוע מסוימים אשר בדקו את הקטין, כתנאי להפעלת שיקול הדעת של בית המשפט, וכן הוא מחייב בדיקה חוזרת שכזו מעת לעת. מנגנון זה הוכנס לחוק בתיקון מס' 11 לחוק הנוער (חוק הנוער (טיפול והשגחה) (תיקון מס' 11) התשנ"ה-1995, ס"ח 1525, 316). "

"במסגרת המנגנון האמור, תוך עמידה במגבלות אשר קבע המחוקק, על בית המשפט לקבוע, על סמך חוות הדעת של פסיכולוג מומחה, האם נדרש טיפול פסיכולוגי. טיפול שכזה, כאמור, אף אם יינתן, מובא לבחינה מחדש בפני בית המשפט לכל היותר מדי שלושה חודשים, כאשר לשם הארכתו בשלושה חודשים נדרשת שוב חוות דעתו של פסיכולוג מומחה המטפל בקטין. בשני עניינים נראה כי החלטת בית המשפט לנוער אינה תואמת את דרישותיו של חוק הנוער: ראשית, סעיף 3ד(א) מבחין בין שני סוגים של טיפולים נפשיים. לצורך טיפול נפשי פסיכיאטרי, נדרש בית המשפט לחוות דעת של פסיכיאטר מחוזי הנסמכת על חוות דעת של פסיכיאטר מומחה לילדים ולנוער שבדק את הקטין. לצורך טיפול נפשי פסיכולוגי, נדרש בית המשפט לחוות דעת של פסיכולוג מומחה שבדק את הקטין. בענייננו, עמדו בפני בית המשפט חוות דעת מהסוג הראשון (ועל כן טיפול פסיכיאטרי, לו ניתן, היה עומד בדרישות הפורמאליות של סעיף 3ד(א)), אך לא הונחה בפני בית המשפט חוות דעת מהסוג השני, היינו, חוות דעת של פסיכולוג מומחה כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הנוער, שלמקרא לשון החוק עולה כי היא הנדרשת לצורך מתן טיפול פסיכולוגי. עניין שני בו אין החלטת בית המשפט לנוער תואמת את הוראות חוק הנוער, הוא שהטיפול נקבע לתקופה של כשנה וחצי, בעוד סעיף 3ד(ב) מגבילו לשלושה חודשים. היעדרה של חוות דעת של פסיכולוג מומחה מעוררת ספק באשר לסמכות בית המשפט להורות על טיפול פסיכולוגי לקטינה במקרה דנן. עם זאת, מאחר וממילא הפרקליטות הצהירה כי הקטינה לא קיבלה עד היום טיפול מרפאתי (ככותרת המשנה של סעיף 3ד), כי הצו המאפשר טיפול מרפאתי יפקע ביום 15.4.06, וכן שבמידה ויידרש מתן טיפול מרפאתי לקטינה, תוגש בקשה חדשה על-ידי פקידי הסעד לבית המשפט לנוער, איני רואה להתערב בשלב זה בהחלטת בית המשפט לנוער.

עם זאת, הערעור מתקבל במובן זה שנקבע, בהתאם להסכמת הפרקליטות, כי תוקפו של הצו, בכל הנוגע לטיפול מרפאתי, יוגבל בשלושה חודשים כפי שנקבע בחוק. כמו כן, במידה ויתבקש בית המשפט לנוער להאריך את תוקף הצו בשלושה חודשים נוספים, יהא עליו להסתמך על חוות דעת עדכנית של פסיכולוג מומחה לצורך הוראה על טיפול פסיכולוגי. למותר לציין, כי אין בדבריי כל הבעת עמדה באשר לדרכי הטיפול האופרטיביות שראוי שיקבעו לקטינה."

כבוד השופטת ארבל, נקטה גישה נכונה וראויה לטעמי, באשר למתן טיפול פסיכולוגי לקטין נזקק, כאשר היא מיישמת את הוראות החוק כלשונן. נראה שבתי המשפט בערכאות דלמטה, לוקחות לעצמן חרויות רבות מידי, הן כאשר מדובר בכפיית טיפול על קטין והן כאשר מדובר בקביעה כי הקטין הוא קטין נזקק.

לשולחני הגיע לפני כשנתיים מקרה, בו שני קטינים בגילאי העשרה הוכרזו כקטינים נזקקים, זאת, מן הטעם הבלתי ראוי, כי קטינים אלו הוכו ע"י אמם, כאשר אביהם הגיש תביעת משמורת ורשויות הרווחה התנגדו חריפות לכך שהילדים יעברו למשמורת אביהם. לאחר מספר שנים של טיפול כושל בתיק ע"י עורך דין אחר, הגיעו הילדים למרכז חירום ושהו שם מספר חודשים כשהם מנותקים מחבריהם ובמצב קשה, שוב, ללא כל סיבה מוצדקת. לאחר שנכנסתי לתמונה, עבר האב ממצב בו ראה את ילדיו פעם בשבוע למשך שעה במרכז הקשר, למצב בו התקיימו בינו לבין ילדיו הסדרי שהות כולל לינה בביתו. היום האב משמש בפועל כמשמורן על ילדיו, מה שהיה מיטיב עם מצבם, אם היה נקבע כך מלכתחילה ובהתאם לתביעה שהגיש האב. במקום להעביר את המשמורת מן האם אל האב, זאת, כאשר האם התעללה בילדיה, העדיפו רשויות הרווחה לקחת את הילדים למרכז חירום, עד שיתרצו ויאמרו כי הם רוצים לחזור לאמם. בית המשפט, במקום להפעיל שיקול דעת ראוי, החליט להיות "חותמת גומי" לקביעותיהן של פקידות הסעד לחוק הנוער ובכך, תרם להרס חייהם של הילדים, אשר עד עצם היום הזה לא השתקמו לחלוטין.