הרצאה מתוך ערב עיון : אלימות נגד ילדים במשפחה

נושא ערב העיון הוא טובת הילד מנקודות מבט מגוונות. הפאנל הראשון יעסוק באלימות נגד ילדים במשפחה. יזמתי את הכנס, כדי להעלות לתודעה את מצוקותיו של ציבור הילדים – הציבור הדומם. זהו בעיני תפקידנו כהורים וכחברה.

יפית, (שם בדוי) אישה בת 40 היתה נשואה ואם לשני ילדים קטנים כשפנתה למשרדנו. יפית סיפרה לנו שבעלה נוהג מידי פעם להכות את ילדיהם. עוד היא סיפרה, שבתה בת ה 10 דיווחה על כך לבית הספר ורשויות הרווחה התערבו. ברגע האמת מול רשויות הרווחה, יפית תמכה בבעלה במקום בילדים. אמרנו לה שהיא חייבת לפעול לטובת הילדים והיא עשתה זאת.  

מירי כבת 38, היתה נשואה ואם לשלושה ילדים. היא הגישה תלונה למשטרה, בה דיווחה, כי האב דפק לילד את הראש בברז האמבט בעצמה והכה את שני הילדים.  המשטרה לא עשתה דבר. היא לא חקרה את הילדים, לא פנתה אליהם ולא טיפלה בנושא וזאת, למרות פניות חוזרות ונשנות למשטרה.

ענת סבלה מגיל שנתיים מאלימות קשה, כולל מכות בחגורה מצד אמה. איש לא ידע מכך, גם לא אביה ששרת ביחידה קרבית ואיש לא קם לסייע לה.

דן הוא פרופסור לפיסיקה שחי בחו"ל שנים רבות, הוא הוכה בילדותו ע"י אמו כשאביו לא התערב כלל. היום בגיל 55 הוא לא מסוגל לחזור לארץ ולראות את הוריו.

ברור לכולנו, שיכולתי להמשיך עוד ועוד לספר על מקרים של אלימות נגד ילדים במשפחה. קיימים מקרים רבים מאוד של אלימות הורים נגד ילדיהם. בכל סיטואציה, בה מבוגר היה תוקף מבוגר, היתה לרב מוגשת תלונה והעניין היה מטופל ע"י הרשויות. נראה, שדווקא ילדים חסרי ישע, הנם כמעט חסרי הגנה במדינת ישראל, מפני אלימות הוריהם. זאת, מאחר שלרב, הנושא לא מגיע אפילו לרשויות וגם כשהוא מגיע, הן לעיתים פוטרות זאת באמירה, שזהו סכסוך בתוך המשפחה וכי זו ענישה חינוכית.

התפיסה, כי יש זכות למבוגר החזק להכות את הילד החלש, היא לא ראויה ופוגענית בעיני, היא נוגדת את חוק יסוד כבוד האדם וחרותו והיא הרסנית כלפי הילדים. החקיקה קיימת, אבל הנושא שנוי במחלוקת ורב בו הנסתר על הגלוי, כי הילדים, ובפרט הצעירים, לא מסוגלים לפנות לרשויות ולא זוכים להגנה המתאימה, מפני מי שאמורים להגן עליהם יותר מכל – הוריהם. גם הענישה במקרים הללו ולרבות במקרי אלימות ממושכים וקשים, היא קלה ולא ראויה.  

לפני הכול, נשאלת השאלה, מדוע דווקא הילדים, היקרים לנו מכול, מותקפים ע"י הוריהם ואין מסייע?

ידוע לנו, כי קיימות מספר גישות לחינוך ילדים והגישה, אשר נותנת לגיטימציה להכאת ילדים, כאמצעי ענישה חינוכי, נותנת מענה חלקי לשאלה. יחד עם זאת, כבר לפני שנים רבות, גישה זו גונתה ונשללה.

ד"ר בנימין שמואלי, במאמרו, "ענישה גופנית של ילדים בידי הוריהם על פי המשפט העברי - גישות מסורתיות וזרמים מודרניים", טוען, כי רבים חושבים, שהמשפט ״חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שיחרו מוסר?״ מספר משלי, מסכם במשפט אחד, את גישתו הנחרצת והחד ־ משמעית של המשפט העברי, לנושא הכאת ילדים לשם חינוכם.

לדברי ד"ר שמואלי בעניין זה, לא כך הדבר. לדבריו: "החינוך של דור ההמשך הוא אחת החובות החשובות ביותר של ההורה כלפי ילדו ושל המלמד כלפי תלמידו,  ולכן פיתח  המשפט העברי קודקס של דיני חינוך ענפים להורה ולמחנך, בבחינת ״משנה  סדורה״ המתעכבת על כל פרט ופרט ומכוונת את ההורה ואת המחנך למילוי חובתו זו. ״משנה סדורה״ זו, כוללת, כאחד מהאמצעים למילוי החובה, גם את דרך הענישה הגופנית. אך לענישה הגופנית, שהיא רק אחד מאותם כלי־עזר לחינוך, יש מערכת מסועפת של סייגים והגבלות המרסנים אותה, גורעים ממוחלטותה, קובעים את דרכה ואת כיוונה, ואף מקשים מאוד את יישומה בפועל. כאשר המחנך אינו עומד בסייגים הללו, המשפט העברי כבר אינו משאיר את החינוך בדרך הענישה הגופנית לשיקול־דעתו, אלא קובע איסור חד ונחרץ להעניש בדרך זו, איסור המלווה לעיתים בסנקציה עונשית קשה.

מכאן עולה, שהטענה כאילו המשפט העברי בוחר לחנך בדרך הענישה הגופנית, היא לא חד משמעית כלל ועיקר.

פסק דין חשוב ביותר, שניתן בסוגיה של תקיפת ילדים ע"י הוריהם הנו ע"פ 4596/98 מינואר 2000, שם דחה ביהמ"ש העליון ערעור של אם, אשר נתנה עונשים גופניים לילדיה. היא  הורשעה בבית-המשפט המחוזי בעבירות של תקיפה והתעללות בקטין, על כי הכתה בהזדמנויות שונות את שני ילדיה במקומות שונים בגופם.

בית המשפט העליון קבע בדעת רב של כבוד השופטת בייניש וכבוד השופט ברק שהסכים עמה, כי במקרה דנן, המערערת היא אמם של הקטינים ועל-כן עונה להגדרת "אחראי על קטין או חסר ישע" שבסעיף 368א לחוק העונשין. נתון זה הוא בבחינת רכיב, המהווה נסיבה מחמירה בעבירה לפי סעיף 368ג. הקטינים הוכו על-ידי המערערת באופן תדיר ומתמשך, עד כי הפנימו את "תורתה", שלפיה יש קשר בין התנהגותם לבין הפעלת האלימות נגדם. ייתכן שכל הכאה במסכת ההכאות לא הייתה, כשלעצמה, אכזרית. עם זאת, שיטתיות המכות; התמשכותן על פני זמן והתדירות שבה חוו הקטינים אלימות מצד אמם; הכאתם באמצעות חפץ וכן אווירת הטרור והמרות הנוקשה אשר שררה בבית, כשעניינים של מה בכך גררו אחריהם הכאה גופנית כואבת, תוך פרצי זעם – כל אלה מצביעים על התנהגות אכזרית של האם כלפי ילדיה תוך ביזוי כבודם, בראותה אותם כרכוש, שבו היא יכולה לנהוג כחפצה. כך שאלימותה של האם נגד ילדיה עולה כדי התעללות. כבוד השופט אנגלרד הסכים עם השופטים בייניש וברק   לגבי סעיף התקיפה, אך לא לגבי סעיף ההתעללות. 379 זה תקיפה את גזר-דינה – שהעמיד את עונשה של המערערת על העמדתה בפיקוח שירות המבחן למשך 18 חודשים ולמאסר על-תנאי של 12 חודשים – ניתן היה לבסס בצידוק מלא וללא כל קושי ענייני על עבירות התקיפה שביצעה המערערת כלפי ילדיה על פני תקופה ממושכת למדי. לטעמי, על-ידי הגדרת מעשים אלה – שאין כל מקום להקל בהם ראש – בנוסף על היותם תקיפה בנסיבות מחמירות, גם כמעשי התעללות, לא מושגת מטרה חברתית נוספת על זו של הרשעת המערערת בתקיפה.

פסק הדין מתייחס לכך, שקיימות מגוון גישות, לעניין הלגיטימיות של ענישה גופנית של ילדים בידי הוריהם. השוני ביניהן, נובע מתפיסות ערכיות, חברתיות, חינוכיות ומוסריות שהתפתחו במשך השנים בחברות שונות. גישה אחת, הקיימת באנגליה ובארצות-הברית, היא זו המקנה להורה הגנה מפני אחריות פלילית, אם העניש את ילדו בעונש גופני "סביר". גישה זו שמה את הדגש על זכויות ההורים וסמכויותיהם.

לעומתה, קיימת גישה השוללת מן ההורה סמכות לענישה גופנית כלפי ילדו. גישה זו, שמה את הדגש על זכות הילד לכבוד, לשלמות הגוף ולבריאות הנפש. לפי אותה גישה, ענישה גופנית כשיטת חינוך לא רק שאינה משיגה את מטרותיה, אלא היא גורמת לנזקים פיזיים ונפשיים לילד, שעלולים להטביע חותמם עליו גם בבגרותו. הגישה החינוכית-המקצועית השוללת ענישה גופנית כאמצעי חינוך, קיבלה ביטוי במשך השנים בחקיקה של כמה מדינות באירופה.

זכותם של הורים לגדל ולחנך את ילדיהם היא זכות טבעית, ראשונית. והמשפט הישראלי מכיר כמובן בזכויות הוריות אלה המעוגנות בחוק. זכותם של ההורים כלפי ילדיהם מעוגנת בסעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. להורים יש שיקול דעת כיצד לגדל את ילדיהם ולחנכם. יחד עם זאת, שיקול-דעת ההורים הוא מוגבל, וכפוף תמיד לצורכי הילד, לטובתו ולזכויותיו.  

החוק מטיל חובה על רשויות המדינה, להתערב בתא המשפחתי ולהגן על הילד במקרי הצורך, בין היתר מפני הוריו שלו. התפיסה הבסיסית של החוק הינה שהילד אינו רכוש הוריו, ואין הם יכולים לעשות בו ככל העולה על רוחם. כאשר ההורה אינו מקיים כראוי את חובותיו, או משתמש לרעה בשיקול-דעתו, או בסמכויותיו ההוריות, באופן המסכן את הילד או פוגע בו, תתערב המדינה ותגן על הקטין.

כוחה של המדינה להתערב בתא המשפחתי נובע מחובתה להגן על אלה שאינם מסוגלים להגן על עצמם.

מחקרים פסיכולוגיים וחינוכיים מראים, כי השימוש בענישה מצד הורים, הגורמת לילדיהם כאב או השפלה, הנו מזיק. ענישה "קלה" עלולה להתדרדר לאלימות קשה יותר, המסכנת את שלומו של הילד ופוגעת בו פיזית ונפשית. 

גם החקיקה הלכה בעקבות הפסיקה ובמהלך שנת 2000 בוטלה ההגנה הנזיקית מפני עוולת התקיפה להורה, למורה ולאפוטרופוס על הילד. בשלהי אותה שנה התקבל בכנסת חוק זכויות התלמיד, המונה בין זכויות הילד גם את הזכות לאי ־ ענישתו בעונש גופני. בכך השתנה המצב המשפטי שהיה קיים במשך כחמישים שנים.  

את ניתוח העבירות בפסק דין זה אני אשאיר לעו"ד אבי חימי.

במאמרם "בין פרטי לציבורי : המשפט הפלילי והמשפחה", מתייחסים שני מחברי המאמר פרופ' ליאור ברשק וד"ר דנה פוגץ' לפסק דין זה. barshak

ד"ר פוגץ' קוראת להתערבות מוגברת של המשפט הפלילי בחיי המשפחה ופרופ' ברשק עומד על חשיבות האבחנה בין הפרטי לציבורי. המאמר שלהם מביא זוויות ראיה נוספות בנוגע לנושא בו אנו עוסקים.

ד"ר פוגץ' טוענת, כי השאלה, אם המשפט הפלילי צריך להתערב בעניינים משפחתיים, קשורה לאידיאל המשפחה. לפי הדעה, שיש להגביל את ההתערבות למקרי קיצון, מושם דגש רב יותר, על מושג אחדות המשפחה מאשר על האוטונומיה של הפרט במשפחה - ההורים וילדיהם. הגישה השוללת התערבות, דוגלת בהגנה על האינטרסים של המשפחה כיחידה קולקטיבית, בניגוד לאוטונומיה אישית של חברי המשפחה, לעיתים במחיר הקרבתו של הפרט. הצורך לבחון מחדש את מושג המשפחה, הוכר כחלק חיוני מן המאבק נגד האלימות במשפחה.

לתפיסתי, לא יעלה על הדעת לפגוע פיזית ונפשית בילדים. הטענה כי מדובר באמצעי חינוכי, פסולה בעיני ומהווה כסות בלבד, לאכזריות בה נוקטים הורים מסוימים המשתמשים בילדיהם, על מנת לפרוק כעסים. לתפיסתי, ככלל, אין לפגוע במי שהוא חלש ממך ובפרט בילדינו.

בפסק דינם של כבוד השופטים בייניש וברק, אותו הזכרתי לעיל, קבע ביהמ"ש העליון ובצדק, כי "ענישה גופנית כלפי ילדים, או השפלתם וביזוי כבודם, כשיטת חינוך מצד הוריהם, פסולה היא מכול וכול, והיא שריד לתפיסה חברתית-חינוכית שאבד עליה כלח. הילד אינו רכוש הורהו; אסור כי ישמש שק אגרוף, שבו יכול ההורה לחבוט כרצונו, כך גם כאשר ההורה מאמין בתום-לב שמפעיל הוא את חובתו וזכותו לחינוך ילדו. הילד תלוי בהורהו, זקוק לאהבתו, להגנתו ולמגעו הרך. הפעלת ענישה הגורמת לכאב ולהשפלה אינה תורמת לאישיותו של הילד ולחינוכו, אלא פוגעת היא בזכויותיו כאדם. היא פוגעת בגופו, ברגשותיו, בכבודו ובהתפתחותו התקינה. היא מרחיקה אותנו משאיפתנו לחברה נקייה מאלימות. שימוש מצד הורים בעונשים גופניים או באמצעים, המבזים ומשפילים את הילד כשיטת חינוך, הינו אסור בחברתנו כיום.

אין לקבל את הטענה, כי בקביעה זו, יש משום גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה. במצב המשפטי, החברתי והחינוכי שבו אנו נתונים, אין להתפשר על חשבון סיכון שלומם ושלמותם של קטינים. גם יש להביא בחשבון, שאנו חיים בחברה, שבה האלימות פושה כנגע; היתר לאלימות "קלה" עלול להתדרדר לאלימות שחומרתה רבה. אין לסכן את שלמות גופו ונפשו של קטין בענישה גופנית כלשהי; אמת-המידה הראויה צריכה להיות ברורה וחד-משמעית, והמסר הוא : כי אין ענישה גופנית מותרת.

במציאות ימינו, אנחנו רואים הפגנות רבות העוסקות באלימות נגד נשים, בהפגנות ME TOO, בהפגנות על יוקר המחיה, בהפגנות על זכויותיהם של יוצאי אתיופיה ועוד, אך אין מי שיוצא להגנת הילדים המוכים. אף אחד לא יוצא למאבקים ואיש לא נושא שלטים בכיכרות, כשילדים חסרי ישע מוכים ע"י הוריהם ונגרם להם נזק פיזי ונפשי ממושך.   

לתפיסתי, אנחנו כחברה, מחויבים להשית את לבנו למצוקתם של ילדים. לא להעלים עין ולא להפנות מבט מילדים מוכים, גם אם מדובר בהוריהם שמכים אותם. חובה עלינו כחברה וחובה על הרשויות, למנוע את הסבל והפגיעה הזו מילדים, אשר לא באו לעולם כדי לספק צורך אלים כזה או אחר של מבוגר, או גישה חינוכית אלימה. ילדנו באו לעולם כדי להתפתח, לצמוח ולגדול בסביבה אשר עוטפת אותם באהבה, בחמלה וברצון להעשיר את עולמם ולהזין את ליבם בכל הטוב האפשרי.