חלוקת דירה לפי השקעה של כל אחד מבני הזוג

הלה ואורי נשאו בשנת 2005 ונולדו להם 3 ילדים. אורי לקח את כל כספי חסכונותיו אותם צבר לפני הנישואין, לכך הוסיף משכנתא וכספי הלוואה מהוריו ורכש דירה למגוריהם. הלה, למרות שעבדה בעבודה רווחית ומכניסה והיתה בעלת תואר מכובד, לא השתתפה כלל בתשלומים בגין הדירה.
כמקובל לעיתים במחוזותינו, החליטה הלה יום אחד להתגרש מאורי. או אז, הבהיר לה אורי שהדירה היא שלו, שהוא רכש אותה לבדו וכי לא מגיע לה כל חלק בדירה. השיבה לו הילה, שכבר התייעצה עם עורך דין, שעל פי הלכת דקר ומאחר שהדירה נרכשה במהלך הנישואין ונרשמה על שם שניהם, היא זכאית למחצית מן הדירה, על אף העובדה שהיא לא שילמה אפילו שקל בגין רכישת הדירה ולא השתתפה בתשלומי המשכנתא.
הלה הגישה לבית המשפט לענייני משפחה תביעה לפרוק השיתוף בדירה. אורי הגיש תביעה וביקש כי במסגרת חלוקת הרכוש בין הצדדים, הוא יקבל את הדירה והלה לא תקבל כל זכות בדירה, כפי חלקה בהשקעה בדירה.
בערעור אזרחי מס' 67/88, תמר דקר נגד פליקס דקר, הגישה תמר דקר, ערעור על פסיקת בית המשפט המחוזי אשר קבע כי :" מדבריה של התובעת עצמה כי אכן רכישת הדירה נעשתה מכספים שנתקבלו עקב מכירת דירה קודמת שהזכויות בה היו של הנתבע, בצירוף הלוואות אחרות נוספות, וכי 'רישום' הדירה על שם שני הצדדים בחוזה נעשה 'כדי לממש תעודת זכאות', עולה, מניה וביה, סתירה לטענתה בדבר מחצית זכויות בעלות לגבי הדירה הנדונה. לאחר שלא הובאו בפני ראיות מה הם סכומי ההלוואות הנוספות שנלקחו לצורך רכישת הדירה, כולל הלוואה שניתנה, לטענת התובעת, על ידי אביה, ולא הובאה ראיה מי פרע או מי פורע הלוואות אלה, נראה לי כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה כי אכן לה מחצית זכויות בעלות בדירה הנדונה, ע"ס רישום שמה בחוזה, בלבד".
בית המשפט העליון דחה את פסיקת ביהמ"ש המחוזי וקבע כדלקמן : "טענת המשיב היא, כי הוא תרם את חלק הארי של הכספים לרכישת הדירה. גם אם נכונה טענה זו, אין די בכך כדי לשלול את זכויותיה של המערערת. כאשר הסכם לרכישת נכס נעשה על-ידי שני בני-זוג, יש בכך ביטוי לרצונם לחלק את הזכויות ביניהם באופן שווה, יהא חלקו בהשקעה של כל צד אשר יהא. ישנם מצבים תדירים, בהם בני הזוג הנישאים רושמים דירה על שם שניהם, והכסף ניתן על-ידי צד אחד בלבד. האם פירוש הדבר, שאחרי שנים ניתן יהיה לגלגל את העניין אחורה ולבטל שיתוף, שביטויו ברישום מקובל מאוד במציאות הישראלית, בהסתמך על המקורות הכספיים ששימשו כל צד במועד כלשהו בעבר? סבורני, כי יש להשיב על כך בשלילה. כאשר בני-זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי ההנחה היא, שבני הזוג התכוונו לאיזון ולשוויון, וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד זה לצד האחר. תרומה כזו קשורה עם הנישואין, והיא מוצאת את ביטויה בהסכמה על רישום הבעלות המשותפת. גישה אחרת תרוקן את הרישום המקובל של שיתוף ברכוש בדירה של בני-זוג מתוכנו ותהפוך אותו לאות מתה."
בעמ"ש 43761-03-14, ניתן ביום 2.12.2015 פסק דין פורץ דרך בנושא זה, ע"י כבוד השופטים : ישעיהו שנלר, אב"ד, סג"נ; ד"ר קובי ורדי, סג"נ; חגי ברנר.
במסגרת עובדות פסק הדין, מדובר בבני זוג, שהיו נשואים במשך כעשר שנים. האישה רכשה דירה במהלך הנישואין אשר נרשמה על שמה בלבד, מאחר שהיא שילמה את רב התמורה בגין הדירה, באמצעות מכירת דירה קודמת אותה רכשה לפני הנישואין, הלוואה מהוריה ובאמצעות משכנתא. השופטים דחו את ערעור הבעל על פסיקת בית המשפט לענייני משפחה, שם נקבע כי הבעל יקבל רק 35% מן הזכויות בדירה, בסך הכולל גם את תרומתו לרכישתה ותרומות נוספות שלו לשיפוצה ועוד.
אכן, האישה רשמה את הדירה על שמה בלבד, בשונה מעובדות המקרה בהלכת דקר הנ"ל, יחד עם זאת, בפסקי דין רבים, נקבע כי אין כל חשיבות לרישום, כל עוד הרכישה בוצעה במהלך הנישואין. פסק דין מחוזי זה, הולך כברת דרך ושונה מאוד מפסיקות רבות אחרות, הקובעות באופן חד משמעי, כי דירה שנרכשה במהלך הנישואין תחולק בחלקים שווים בין הצדדים. הפסיקה כידוע, קובעת במקרים רבים גם, כי בן/בת זוג אשר הביאו לנישואין דירה אותה רכשו לפני הנישואין ללא משכנתא, הזכויות בדירה תחולקנה בחלקים שווים, אם בן / בת הזוג השני יוכיח שיתוף ספציפי בנכס. זאת, בניגוד לסעיף 5 (א) (1) לחוק יחסי ממון, הקובע כי נכסים שלא הושגו במאמץ משותף במהלך הנישואין, לא יחולקו לעת גירושין בין הצדדים. עוד בפסיקות רבות, קובעים בתי המשפט כי דירת המגורים היא נכס מיוחד במינו, הנכס העיקרי של המשפחה וגם מטעם זה, יש לחלק את הזכויות בו בין הצדדים בחלקים שווים.
פסיקה זו, שונה מאוד מפסיקות העליון כדוגמת : בג"ץ 8214/07, פלונית נגד פלוני, בית הדין הרבני האזורי בתל אביב ובית הדין הרבני הגדול, מתוך המאגר המשפטי נבו, שם נקבע כדלקמן : " העובדה כי הדירה רשומה ע"ש המשיב בלבד וכן מקורות המימון, אין בהם כשלעצמם לסתור את חזקת השיתוף בייחוד כאשר מדובר בדירת מגורים. מה גם שבענייננו, עניין המימון לא הוברר עד תומו, וודאי שלא בראיות ממשיות וכבדות משקל. מעבר לכך, הרי שיתר האינדיקציות מצביעות על כוונת שיתוף בין הצדדים. הצדדים נישאו בנישואין ראשוניים שנמשכו על פני כרבע יובל, גידלו יחד שלושה ילדים וחיו באופן כללי חיי שותפות תקינים. דירת המגורים של בני הזוג שימשה אותם מרבית חיי נישואיהם ושם גידלו את ילדיהם. בני הזוג ניהלו חשבונות משותפים. הדירה אף עברה במהלך הנישואין שיפוץ משמעותי. כל אלו מלמדים באופן כללי על כוונת שיתוף בנכסים, וודאי בדירת המגורים."
ומה באשר להילה ולאורי? להם לא היו חשבונות משותפים. נישואיהם נמשכו רק שבע שנים והלה סירבה להשקיע שקל בתשלומים עבור הדירה, מה שמהווה התנהגות לא ראויה וחסרת תום לב מצידה, כשהיא דורשת היום מחצית מן הדירה. נראה אך צודק והגון, להביא לידי ביטוי את תרומתו של כל אחד מבני הזוג בהשקעה בדירה. ימים יגידו, אם תהינה פסיקות דומות לפסק דין מחוזי זה, או שפסק הדין ידחה בערעור לבית המשפט העליון.