גירושין – פירוק שיתוף בדירת מגורים

טוביה וסילבי, כבר לא ביחד. הם התגרשו לפני כשנה וסלבי עדין מתקשה לעכל את החיים בלעדיו, את השקט כשהילדים אינם ואת המאבק, שטוביה אילץ אותה לצאת אליו. מאבק שהיה ונגמר בניצחונה, אבל טעם הזכיה היה מר, בשל תחושת הבגידה שהיא חשה ממנו, מהעובדה שהוא נלחם אתה בבית המשפט על מה שהיה שלה מלכתחילה.

את הדירה בה התגוררו במשך כל נישואיהם, רכשה סילבי בטרם נישאו, מכספים אשר הוריש לה סבא מצד אמה. הדירה רשומה מאז על שמה. גם לטוביה היתה דירה אשר היתה רשומה על שמו עוד לפני הנישואין. הדירה שלה ממוקמת במקום שהם יותר אהבו אז הם החליטו לגור בה. טוביה השכיר את דירתו והפקיד את דמי השכירות בחסכון לשעת הצורך, כך אמר לה, על שמו בלבד.  

הם לא היו צעירים כשנישאו וזמן לא רב לאחר החתונה היא ילדה את לילך ושנה אחריה את אורלי.

כבר כמה שנים הם דיברו על גירושין, כי הזוגיות היתה משעממת והכול היה צפוי בה. הם כבר לא אהבו. שניהם מחזיקים בקריירה מצליחה בתחום הכימיה.

היא האמינה בטוביה והיתה בטוחה שהגירושין יסתיימו בהסכם הוגן. אבל טוביה חשב אחרת. היא לא הכירה את הגבר לו היתה נשואה. כל האש שלא היתה בו לאורך הנישואין ביניהם, התמדקה במאבקו בה. הוא דרש לקבל חצי מהדירה שלה. לא היתה לה ברירה אלא להתגונן ואף לתקוף.

בסוף הכול הסתיים בפסק דין לטובתה. אבל בגידתו של טוביה באמון אשר נתנה בו, גרמה לה לדיכאון קשה, ממנו היא מתקשה לצאת עד היום.

החוק הוא ברור. סעיף 5 (א) (1) לחוק יחסי ממון קובע כי:

"5.(א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –

(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;"

כלומר: אם הגעתם לנישואין עם דירה משלכם, רשומה על שמכם, לפי החוק, אתם אמורים לצאת מן הנישואין עם אותה דירה. אלא שהפסיקה בנושא היא מגוונת.

בבע"מ 5939/04, סקר כבוד השופט רובינשטיין את הפסיקה הנוגעת לחלוקת דירת מגורים. הוא מצא כי "דירת מגורים נחשבת כגולת הכותרת של חזקת השיתוף" וכי שופטים לרוב גורסים כי נכסיהם הפרטיים של בני זוג נטמעים בתוך נכסיהם המשותפים. אך למרות זאת, נקבע כי יש לבחון כל מקרה לגופו.

אבל הרי החוק הוא חד משמעי. למה מצאו בתי המשפט לנכון, לפסוק בניגוד לחוק?

בית המשפט העלה הסברים וטיעונים מגוונים בעניין זה ואף על עקרון תום הלב וההגינות בין בני אדם, לא פסח בית המשפט.

אבל מה עם ההנחה הבסיסית שלנו הקובעת שאנחנו אמורים לסמוך על החוק? האם לא נפגעת ההגינות במצב זה, בו אין אנו יכולים לסמוך על בית המשפט שיפעל בהתאם לחוק, אלא בהתאם לשיקול דעתו האישית?

מה עם ההגינות על פיה, רכוש שעבדנו קשה כדי להשיגו לפני הנישואין, צריך להישאר שלנו?

לאחר שכבוד השופטת קיציס מבית המשפט לענייני משפחה פסקה שאישה תקבל מחצית מדירתו של גבר אותה רכש לפני הנישואין, נהפכה פסיקתה ע"י הרכב שופטי בית המשפט המחוזי מרכז אשר קבעו כי הדירה כולה תשאר של הגבר אשר רכש אותה לפני הנישואין.

גם במקרה שלפנינו, פסק בית המשפט כי טוביה לא יקבל מחצית מדירתה של סילבי. בני הזוג היו נשואים כשש עשרה שנים, טוביה מעולם לא השקיע בדירתה של סילבי ולא שילם משכנתא בגין הדירה. לטוביה יש דירה משלו ומעולם הוא לא שיתף את סילבי בהכנסות ממנה. לא נמצאה כל סיבה לחלק את הדירה ביניהם.

עצתי: מי שמגיע עם רכוש אותו קנה לפני הנישואין, יוכל להגן עליו בצורה מיטבית ולחסוך מאבקים, אם יחתום על הסכם ממון מבעוד מועד.