דירת מגורים ושיתוף ספציפי

גרסה של מאמר זה פורסמה באתר ynet. לקריאה לחצו כאן

לאורך חיי הנישואין, מנהלים בני זוג לרב אורח חיים של שותפות, הן שיתוף כלכלי, הכולל בין השאר חשבון משותף ורכישות משותפות והן חיים משותפים, הכוללים גידול ילדים, נסיעות ובילויים משותפים ועוד. אך לא הכול משותף בין בני זוג. לעיתים מביא אחד מהם דירה אותה רכש בכספיו שלו, אותם צבר לפני הנישואין, או קיבל מהוריו לפני הנישואין במתנה.

סעיף 5 (א) (1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג קובע, כי לעת גירושין, יחולק הרכוש אשר צברו בני הזוג במהלך הנישואין, בחלקים שווים ביניהם. זאת, למעט רכוש אשר לא הושג במאמץ משותף, כגון מתנות, ירושות וכספים שכל אחד מבני הזוג, צבר לפני הנישואין.

כלומר : עפ"י החוק, לעת גירושין, אין לחלק את הזכויות בדירה בין בני הזוג והיא אמורה להשאר של מי שעל שמו היא רשומה.

יחד עם זאת, נוצרו מצבים, על פיהם ההגינות והצדק, לא יכלו להסכין, עם מה שנתפס בעיני חלק מבתי המשפט, כרוע גזירת החוק היבש. לאור זאת, במקרים מסוימים, פוסקים חלק מבתי המשפט בהתאם ל"הלכת השיתוף הספציפי", כי על בעל הדירה, להעביר לצד שהדירה לא רשומה על שמו, מחצית מדירה, אשר עפ"י החוק לא יכולה להיות שלו.

מהי הלכת השיתוף הספציפי בדירה? הלכה זו נקבעה בפסיקה והיא קובעת, כי ניתן להוכיח כוונת שיתוף, בנכס ספציפי מתוך רכושם של בני הזוג, גם אם מדובר בנכס שהוא לא בר איזון.

לדוגמה, כאשר בן זוג, מגיע לנישואין עם דירה שרכשו עבורו הוריו, אך המשכנתא על הדירה משולמת, מתוך החשבון המשותף שלו עם אשתו, הצדדים משפצים את הדירה בכספים משותפים והם מקיימים אורח חיים שיתופי במשך שנים רבות, כאשר האישה משקיעה בשיפוץ הדירה, את הקרנות שהיא צוברת מעבודה, ניתן להוכיח כוונת שיתוף ספציפי בדירה, שלכאורה, לא אמורה להתחלק בין הצדדים, לעת גירושין.

לא סביר, שאישה אשר השקיעה את כל חסכונותיה בדירה, השביחה אותה ושילמה חלק מן המשכנתא על הדירה, לא תקבל מחצית מן הדירה, גם אם היא נרכשה ע"י הורי הבעל לפני הנישואין.

בע"א 806/93, הדרי נ' הדרי, קבע ביהמ"ש כי : "המשפט האזרחי מתחשב בציפיותיהם הסבירות של הצדדים. הציפייה הסבירה של המערערת הייתה, כי הדירה תסווג כדירה בבעלות משותפת; הרי היא נטלה חלק מרכזי במימון הוצאות המשפחה, ובהן גם החזקתה, טיפוחה ושמירתה של הדירה שבמחלוקת המערערת לא שמרה לעצמה כספים בקרנות נפרדות. אילו הייתה סבורה שהדירה אינה משותפת, חזקה עליה כי הייתה דואגת לעצמה לקורת גג נאותה לקראת ימים עתידיים."

לעומת הדוגמה שהוצגה לעיל, ניתן להציג דוגמה אחרת. הבעל מגיע לנישואין עם דירה שרכש מספר שנים לפני הנישואין, ללא משכנתא. הדירה חדשה ובני הזוג לא משקיעים בה כספים והם עומדים להתגרש לאחר 3 שנים. במקרה זה, נראה, כי לא ניתן יהיה להוכיח שיתוף ספציפי בדירה ולא סביר שביהמ"ש יפסוק, כי יש לרשום מחצית מן הזכויות בדירה, על שם האישה.

בנושא חלוקת דירת המגורים בין בני זוג והאם חלה על המקרה הספציפי, הלכת השיתוף הספציפי, קיימת מחלוקת פוסקים. מצד אחד, עומד חוק יחסי ממון. לא יתכן, להפוך את סעיף 5 (א) (1) לאות מתה. יחד עם זאת, במצבים מסוימים, כמו במקרה הראשון אותו הזכרתי, לא סביר, לא לחלק את הזכויות בדירה בין הבעל לבין האישה. מצד שני, יהיה זה בלתי ראוי ובלתי הוגן, לחלק את הזכויות בדירה, במקרה השני.

כבוד השופט שפירא, מבית המשפט המחוזי בירושלים, מציג את העמדה הקיצונית והמקלה ביותר, באשר להעברת מחצית הדירה לבן/ בת הזוג, אשר לא רכשו אותה מלכתחילה. לפי פסיקתו, מי שהביא עמו דירה לנישואין ובני הזוג מתגוררים בה, שעה שאין לבת הזוג דירה אחרת, יוצר מצג כלפי בת הזוג, שהדירה תהיה רכוש משותף, משהוא לא נותן סימנים לכך שהוא מתכוון לשמור על הדירה לעת גירושין. לפי פסיקתו של כבוד השופט שפירא, על אדם שרוצה לשמור על דירתו לעת גירושין, לערוך הסכם ממון ולהוציא את הדירה מכלל הזכויות ברות החלוקה.

עמדה זו, היא עמדה מאוד בעייתית, שכן, היא סותרת לחלוטין את חוק יחסי ממון. החוק הוא ברור ןחד משמעי. על פי החוק, מי שמגיע לנישואין עם דירה שרכש לפני הנישואין, הדירה צריכה להישאר שלו בשלמותה לעת גירושין. הוא לא צריך לחתום על הסכם ממון לשם כך, שכן, החוק הוא ברור. מי שרוצה להוכיח, כי קיים שיתוף ספציפי בדירה, יתכבד ויוכיח זאת, בבחינת "המוציא מחברו, עליו הראיה".

ואכן, מרבית הפסיקה קובעת, כי על הצד שאינו הבעלים הרשום של הדירה, התובע מחצית מן הזכויות בדירה, להוכיח כי קיים שיתוף ספציפי בדירה.

בע"מ (ת"א) 1055/06, א.ד נ' ג.ד, קבע בית המשפט, כי כוונת השיתוף הוכחה, רק בזכות העובדה שהאישה השקיעה את כל משאביה הכספיים בקופה המשפחתית.

בע"מ 1398/11, קבע בית המשפט העליון, כי האישה זכאית למחצית הזכויות בדירה, רק משום שהוכח, מעבר לקיום חיי נישואין משותפים וממושכים, "דבר מה נוסף". אותו "דבר מה נוסף", אשר מעיד על כוונת שיתוף ספציפית בנכס החיצוני. גם הבטחות ומצגים אקטיביים, שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג, שהדירה לא נרשמה על שמו, מאפשרת קביעה שקיים שיתוף ספציפי בנכס. במקרה זה, האישה טענה, שהצדדים התכוונו למכור את הדירה ולהשתמש בתמורתה ובחסכונות, על מנת לרכוש דירה משותפת. טענה זו, נתמכה בדברי צד ג', אותו הביאה האישה לעדות. לאור זאת, פסק ביהמ"ש העליון ברב קולות, כי הוכח "דבר מה נוסף", לצורך הקביעה, כי קיים שיתוף ספציפי בדירה. כבוד השופט זילברטל בדעת מיעוט, חלק על הפסיקה וקבע, כי חיי בני זוג אלו, התאפיינו מראשיתם ועד סופם בהעדר שיתוף, זאת, אף לדברי האישה. כמו כן, קבע כבוד השופט זילברטל, כי לא עלתה מעדות החבר, כוונה ברורה לכך, שהדירה החדשה שתירכש, תהיה משותפת ועל כן, לא ניתן לבסס את המסקנה, בדבר קיום שיתוף ספציפי בדירה, על דברי האישה וציפיתה לעניין רכישת הדירה החלופית ועל דברי העד מטעמה.

במקרה נוסף, התחייבה אישה בפני בעלה, כי בית שרשום על שמה, אותו קיבלה במתנה לפני הנישואין, שייך ויהיה שייך גם לבעלה. לאור זאת, שיתף הבעל את אשתו בסכומים גבוהים ביותר, אותם צבר לפני הנישואין. לעת גירושין, מתכחשת האישה להבטחתה, זאת, כאשר הבעל שיתף את אשתו בסכומים גבוהים ביותר, שאינם ברי איזון במהלך הנישואין, אותם היה שומר לעצמו בלבד, לו היה יודע, שאשתו לא תעמוד בהתחייבותה. מאחר שהבעל שינה את מצבו לרעה, קיימת מניעות לאישה מניעות מלטעון היום אחרת. מה גם, שהתכחשותה להתחייבותה כלפי הבעל, הנה חסרת תום לב לחלוטין, כאשר עקרון תום הלב, חל גם על יחסי ממון בין בני זוג. זאת ועוד, האישה מנסה להתעשר ולא במשפט על חשבון בעלה ובמידה שהיא לא מוכנה להתחלק בשווי הבית, עליה להשיב לבעל את כספיו. בתיק זה, טרם ניתן פסק דין.

לסיכום: בתי המשפט במדינת ישראל, פוסקים בניגוד לחוק יחסי ממון, כי לעיתים ובפרט כשמדובר בדירת מגורים, תחולק הדירה בין שני צדדים מתגרשים, לעת גירושין, על אף שצד אחד רכש את הדירה לפני הנישואין לבדו, או קיבל את הדירה במתנה. בתי המשפט יפסקו כך, אם הצד התובע זכויות בדירה לא לו, יוכיח כי קיים שיתוף ספציפי בדירה. ניתן להוכיח שיתוף ספציפי בדירה, לאחר שנות נישואין רבות, כשלצד השני אין דירה הרשומה על שמו, כשהצד השני השקיע מכספיו בדירה באופן משמעותי ו/או כשהצד השני מוכיח, כי לאחר חיים משותפים טובים והרמוניים פחות או יותר, יצר אצלו בן הזוג בעל הדירה, ציפייה, כי מחצית מן הדירה תהיה שלו/ה.

בשנים האחרונות, בפרט לאור פסיקת ביהמ"ש העליון בבע"מ 1398/11, בתי המשפט מוצפים בתביעות, על פיהן הם נדרשים לקבוע, כי מחצית הזכויות בדירה, שייכות למי שלא רכש אותה, אלא הביאה לנישואין, כשהיא רכושו הבלעדי ורשומה על שמו בלבד. כאמור לעיל, בתי המשפט חלוקים בפסיקותיהם, בהתאם לתפיסת עולמם. מצב זה, בו הפסיקה נקבעת בהתאם לזהותו של היושב בדין, אינו ראוי. במקרה של חלוקת דירות ע"י בתי המשפט, למי שאינו בעליהן המקוריים, נפגעת זכות הקניין המוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו. כאשר החוק קובע קביעה מסוימת ובתי המשפט מוצאים דרכים לתת פסיקות החורגות מן האמור בחוק, נפגעת היציבות המשפטית, שכן, אדם אינו יכול לסמוך עוד על הקבוע בחוק. יטיבו ויעשו בתי המשפט, אם יפסקו פסיקות כאלו, במקרים חריגים בלבד ולא יעבירו מחצית מזכויות בדירה, בניגוד לחוק ולחוק יסוד, למי שלא רכשן מלכתחילה.