חלוקת רכוש בין בני זוג - הערות לתמ"ש 20964/02

הערות לפסיקתו של כבוד השופט בן ציון גרינברגר בתמ"ש 20964/02

על פי דין כל זכויותיהם הכספיות, רכושיות, ממוניות, של בני הזוג, צריכות להתחלק שווה בשווה לעת גירושין.

ביום 28/12/09, קבע כבוד השופט בן ציון גרינברגר מביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים בתמ"ש 20964/02, מתוך המאגר המשפטי נבו, כי לבעל מגיעים רק 25% מן הזכויות בכספים, אשר צברה האישה במהלך שנות נישואי הצדדים, במקום 50% מן הזכויות בכספים אלו.

האישה תמכה את טיעוניה, אותם קיבל בית המשפט, בכך שהבעל לא תרם תרומה משמעותית כלשהי, במשך כל שנות הנישואין לתפקוד התא המשפחתי ולצבירת הנכסים. לדברי האישה, מדובר בנסיבות מיוחדות, אשר יש להחיל עליהן את האמור בסעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג.

עפ"י סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, ניתן לפגוע בבסיס איזון המשאבים ולחלק את הרכוש בין בני הזוג, במקרים מסוימים, חלוקה לא שוויונית.

בתי המשפט, משתמשים בסעיף 8 לחוק יחסי ממון במשורה ולא בכדי.

במספר פסקי דין נקבע, כי תתבצע חלוקה לא שוויונית של הרכוש, במקרים של הברחת רכוש. על כך פורט גם במאמר פרי עטי: "שוויון וצדק בחלוקת הרכוש – סעיף 8 לחוק יחסי ממון".

כמו כן, נקבעה חלוקה לא שוויונית של הרכוש, בפסק דינה של כבוד השופטת צילה צפת, בתמ"ש 43611/98 ו – 43613/98, במקרה בו הבעל היה מכור להימורים, לקלפים ולסמים וכך בזבז את כספי המשפחה.

בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, נקבעה חלוקה לא שוויונית של הרכוש, במקרה של בגידה חמורה ומאיינת נישואין. בבג"צ שהוגש על פסק דין זה נקבע, כי :"נסיבות המקרה לא מצדיקות סטייה מכלל השוויון באיזון המשאבים."

כבוד השופט דרורי קבע, כי במקרים של אלימות קשה ומתמשכת, ניתן לפגוע באיזון המשאבים השוויוני.

בפסק דין נשוא מאמר זה, סטה כבוד השופט גרינברגר באופן ניכר, מן הבסיס עליו מושתת הדין הישראלי בעניין גירושין ורכוש – העדר אשמה.

פסה"ד מוטה מגדרית באופן בולט והוא מנוגד לדין במדינת ישראל, כפי שיפורט להלן.

סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון קובע כדלקמן :

"ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים: (1) .... (2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג."

נוסח זה של סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון, הוא נוסח מתוקן, אשר שונה בתיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון באוקטובר 2008. הסעיף תוקן, כדי לענות על הצורך הנובע מן הבעייתיות של איזון המשאבים, בתחום המוניטין ונכסי הקריירה. כאשר אחד מבני הזוג, עבד ופרנס כל השנים וצבר לעצמו נכס קריירה רווחי, בעוד השני, עבד פחות ובעיקר טיפל בבית ובילדים, הוא/ היא עלולים לצאת מן הנישואין במצב כלכלי גרוע, כאשר הצד אשר פרנס, מחזיק בנכס קריירה מניב. סעיף 8 (2) לחוק, בא לעולם, כדי לאפשר לבן /בת הזוג החלשים כלכלית, לצאת מן הנישואין במצב בו יוכלו להשתקם. סעיף זה, אמור, כשייושם, ליצור מה שקרוי שוויון מהותי, במקום ההסדר הרגיל הקיים בחוק, הקובע, חלוקה של מחצה על מחצה בין שני בני הזוג. חלוקה שווה אך לא שוויונית, עלולה כאמור, להשאיר את אחד מבני הזוג, בפני שוקת שבורה, עם הגירושין.

בתמ"ש 70030/98, מדבר כבוד השופט שוחט על השוויון המהותי וכך הוא פסק שם, בינואר 2000 למעלה משמונה שנים, לפני שתוקן חוק יחסי ממון :

"לא מן הנמנע שבעתיד נכסי קריירה וכושר השתכרות יוכרו באופן ברור כהון אנושי וכבעל ערך כלכלי ויראו בהם חלק מהרכוש המשותף. כך בע"א 663/87 נתן נ' גרינר [25] יושמה הילכת השיתוף בין בני-זוג לגבי מוניטין עסקיים. ראה לעניין זה גם פרופ' א' רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל – בין קודש לחול [31], בעמ' 500-496. (ד) הרחבתי בנושא זה כדי להבהיר שהפסיקה במדינת ישראל בנוגע להילכת השיתוף התפתחה בשני מישורים: האחד – הילכת השיתוף כ"משפט מקובל ישראל", יציר חקיקה שיפוטית, ולא עוד יציר קונסטרוקציה הסכמית מכוח דיני החוזים. השני – הרחבת כנפיה של הילכת השיתוף מבחינת היקף הנכסים הנכללים בה. בשני המישורים ההתפתחות היא פרי התפיסה שעליה עמדנו לעיל של "צדק חברתי, איזון ושוויון בין המינים". שאלה היא אם חלוקת הנכסים באופן שווה בזמן הפירוד אכן מצליחה ליצור שוויון אמיתי בין המינים מבחינת מתן סיכוי שווה בעתיד לכל אחד מבני-הזוג. כל עוד החלוקה היא שווה בשווה יש בה משום תגמול על מאמצי העבר. שאלה היא אם לא מן הראוי להסתכל על העתיד ולחלק את הנכסים באופן שיספק לכל אחד מבני-הזוג סיכוי שווה בעתיד בבחינת "שוויון הזדמנויות". כל בן-זוג לפי מצבו, נחיתותו או יתרונו, סיכוייו וכיוצא בזה. "

במקרה נשוא מאמר זה, דווקא הגבר היה הצד החלש כלכלית. הוא עבד ופרנס במהלך הנישואין, אך לא עשה זאת באופן זהה לאישה. להלן טענות הגבר, כפי שעולות מפסק הדין :

" בתקופה הרלוונטית, עבד הנתבע מרבית הזמן, ולמעשה התפרסה תקופת האבטלה על פני שליש בלבד מהתקופה שבין הנישואין לבין המועד הקובע; וגם בתקופת האבטלה שולמו לנתבע דמי אבטלה, וכספים אלה נתרמו לקופת המשפחה. ב. משך כשנתיים האחרונות שלפני המועד הקובע העבירה אמו סכומים רבים לזוג, ויש להתחשב בסכומים אלה כתרומה ממנו לכלכלת המשפחה. ג. בתקופת בניית הדירה החדשה של בני הזוג ב..., אכן פעל הנתבע רבות בכל הקשור לפיקוח וביצוע הבניה, כולל רכישת חומרים וביצוע עצמאי של עבודות רבות, ומאמציו אלה הביאו חסכון ניכר לזוג, אשר אף הוא זכאי להיחשב כתרומה כלכלית מצידו לכלכלת התא המשפחתי. ד. הנתבע מכחיש מכל וכל את טענת האשה כאילו שלא הושיט כל עזרה לניהול השוטף של משק הבית, ולטענתו, עשה רבות בתוך הבית, כולל גם טיפול בילדים, עד כדי שמאמציו אלה אפשרו לאשה לשהות במקום עבודתה שעות רבות, לצאת להשתלמויות ולקורסים, וכדומה, וגם לכך יש משמעות כלכלית שיש לקחת בחשבון."

כמה נשים אנחנו מכירים, אשר עובדות הרבה פחות מן הבעל, מכל מיני סיבות? האם מישהו היה מעלה על דעתו, לנשל אישה בגין כך, לעת גירושין, מחלק מן הרכוש? התשובה היא : לא. לעולם חלוקת הרכוש תתבצע, ללא כל קשר מי עבד יותר ומי עבד פחות.

כך קבע כבוד השופט שוחט בתמ"ש 70030/98 לעניין זה :

"הלכה פסוקה היא, כי המאמץ המשותף הנדרש הוא לאו דווקא השתתפות כספית של בן-הזוג הטוען לשיתוף. ניהול משק הבית, חינוך הילדים וכיוצא בזה על-ידי האישה הם מאמץ לא פחות ממאמציו של הבעל המשתכר בחוץ מעבודה או מנהל עסק (ע"א 300/64 הנ"ל [2]; ע"א 529/76 סבירסקי נ' סבירסקי [8]; ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר [9]; ע"א 5640/94 חסל נ' חסל [10]; ע"א 26/89 ארגוב נ' ארגוב [11])."

לא קיימת פסיקה אשר קובעת, כי יש לחלק את הרכוש באופן לא שוויוני במצב בו האישה עבדה פחות. הסיבה לכך היא כאמור, כי זה מנוגד לחוק ולהלכה הפסוקה במדינת ישראל. יתרה מכך, במצב בו בת הזוג מתפרנסת פחות באופן משמעותי מן הבעל, ניתן להשתמש בסעיף 8 (2) הנ"ל, על מנת לא להשאירה במצב כלכלי חלש, כשלרשותה עומדים פחות משאבים כלכליים לעת גירושין. על פי סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון, ניתן להעביר לאישה חלק גדול יותר מהרכוש המשותף, בצורה של תשלומים עיתיים לדוגמה, כפי שהדבר בוצע בעבר, בסיטואציות בהן נקבע, כי האישה זכאית לחלק מנכסי הקריירה, אשר הגבר צבר.

עיניכם הרואות, כי פסק דינו של כבוד השופט גרינברגר, יוצר אפליה מגדרית בתחום חלוקת הרכוש בין בני זוג, אשר היא כשלעצמה מנוגדת לחוק. לכאורה, החוק במדינת ישאל החל על כולם לא רק שאינו חל על הגבר, הוא מפלה אותו לרעה. כאשר האישה יושבת בבית, היא זו אשר טיפחה את הבית וזכאית לחלק גדול יותר ברכוש. כאשר הגבר יושב בבית יותר מאשתו, הוא זכאי לפחות רכוש, כדי להענישו על כך שלא התנהל בהתאם לסטריאוטיפים הארכאיים, על פיהם, הגבר הוא המפרנס והאישה היא המטפלת בילדים ובבית. כידוע, לסטריאוטיפים אלו, אין כל אחיזה במציאות של שנת 2010.

בפסק דין זה, פסק כבוד השופט גרינברגר, הן בניגוד לחוק והן בניגוד להלכות בית המשפט העליון. אני תקווה, כי בית המשפט המחוזי יהפוך פסיקה זו.