מעמדה של ירושה במסגרת חלוקת רכוש

הלך החיים, לעיתים מקבלים אישה ו/או בעלה מתנות ואף ירושות מבני משפחה. במסגרת הנישואין, חיים זוגות רבים חיי שיתוף ולעת גירושין, מתחלק הרכוש שנצבר בחלקים שווים בין בני הזוג. למרות האמור לעיל, במסגרת חוק יחסי ממון בין בני זוג, החל על זוגות שנישאו לאחר ה 1/1/1974, ירושות ומתנות לא יתחלקו בין בני זוג לעת גירושין וישארו אצל אותו אדם שקיבל את הירושה, או את המתנה. אך גם לכך קיימים סייגים והסתייגויות והם באים לידי ביטוי, בפסיקת בתי המשפט.

כבוד השופטת מירה דהן, מביהמ"ש לענייני משפחה ברמת גן נתנה בתמ"ש 8575-01-10 ל.א נ' ל.י. ר מיום 15/06/14, אשר פורסם במאגר המשפטי נבו, פסק דין מעניין, בו סיכמה את עיקרי הדברים הנוגעים לירושות ולמתנות הניתנים לבני זוג ואת נסיבות חלוקתם לעיתים, לעת גירושין, למרות החוק המפורש.

הבעל והאישה במקרה זה, נשאו בשנת 1977 והתגרשו בשנת 2007, אך גם לאחר גירושיהם, הם המשיכו להתקוטט בערכאות השיפוטיות. האישה טענה, כי בעלה הוא איש עתיר נכסים, אשר דאג לאורך השנים להגדיל את הרכוש שהוריש לו אביו והיא תבעה, כי ביהמ"ש יצהיר על זכותה במחצית מן הנכסים הללו.

מפסק הדין עולה, כי בני הזוג נקטו הפרדה רכושית מוחלטת וכי האיש קיבל בירושה רכוש וכספים מהוריו והשביח את הררוש מכספי הירושה. לאישה לא היה כל ידע ולא היתה כל נגיעה לרכוש זה, אשר צבר בעלה במשך שנים רבות.

עפ"י סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון, "נכסים חיצוניים" (נכסים שאדם צבר לפני הנישואין, נכסים שבאו לאדם ממתנות או מירושות) אינם נכסים ברי איזון.

יחד עם זאת, הוכר בפסיקה כי אם יוכח "דבר מה נוסף", אף הנכס החיצוני, יהפוך לבר איזון. במה דברים אמורים?

כב' השופט דנצינגר קבע בבע"מ 1398/11 אלמונית נ' פלונית [פורסם בנבו] בין השאר כדלקמן : ... בית משפט זה קבע במספר הזדמנויות כי סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון אינו מונע יצירת שיתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי החל על העניין – כגון דיני הקניין, דיני החוזים, דיני הנאמנות, עיקרון תום הלב וכיו"ב – וכי הדברים אמורים גם בנכס "חיצוני" שנרכש על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין.....

הלכה היא כי בן זוג יכול לטעון לשיתוף בנכס חיצוני ספציפי מכח הדין הכללי- דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנות וכיו"ב כאשר נטל ההוכחה מוטל על הטוען לכוונת השיתוף ב"נכס החיצוני" וכאשר כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו. ראה: רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175;
ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596 בעמוד 614.

אפשרות של שיתוף בנכס חיצוני, כגון הנכסים שקיבל הנתבע בירושה כבמקרה דנן, הינה כאמור תלוית נסיבות קונקרטיות. ראה דברי כב' השופט א. רובינשטיין בבע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו), פס"ד מיום 14.03.2007. הדברים אם כן ידועים ותכליתם עשיית צדק "ספציפי" בכל מקרה ומקרה. ראה ע"א 7750/10 מרים בן גיאת נ' הכשרת הישוב חב' לביטוח בע"מ (פורסם בנבו), פס"ד מיום 11.08.2011."

כבוד השופטת דהן קבעה כי: "על מנת להכריע אפוא בתביעת התובעת להצהיר שהנכסים אותם ירש הנתבע מהוריו ואשר פורטו בסעיף 39 לכתב התביעה הינם בבחינת " רכוש משותף", יש לבחון האם היתה כוונה ליצור שיתוף ספציפי בנכסים האמורים אם לאו ואם עלה בידי התובעת להוכיח את אותו "דבר מה נוסף".

כאמור לעיל, המחוקק אמר את דברו. הוא קבע חד משמעית, שרכוש אשר הביא עמו אדם לנישואין ישאר שלו, גם לעת גירושין. עוד הוא קבע, כי רכוש שקיבל אדם בירושה ובמתנה, אף הוא יוותר שלו לעת גירושין.

בתי המשפט, על מנת להעניק רכוש וכספים לצד החלש, לפי שיקול דעתם ולהשיג צדק מוסרי, לפי תפיסת עולמם המקדשת את ההענקה לצד החלש, פוסקים לעיתים בניגוד לחוק המפורש.

במקרה זה, פסקה כבוד השופטת דהן, שכל הרכוש שקיבל הבעל בירושה ופרותיו, למעט מתנה שהעביר הבעל לאישה, יישאר של הבעל. מדובר במקרה מיוחד, בו הבעל מידר לחלוטין את אשתו מכל עיסוק ברכושו ולא היה לה כל ידע, באשר לרכוש שצבר מן הירושה וכיצד צבר אותו.

במקרים רבים אחרים, משתפים בני הזוג זה את זו באינפורמציה, אודות הרכוש אשר ירשו. במצב כזה, לו היה מעיד אדם, אשר קיבל מידע והיה מונה בפני ביהמ"ש את כל הרכוש אשר צבר הבעל או האישה מירושה, כיצד נצבר הרכוש והיה אף מוסיף, כי הובטח לו שאותו רכוש יתחלק בין הצדדים, נראה כי עדות כזו, היתה עלולה להיחשב, לאותו "דבר מה נוסף", אשר בגינו בתי המשפט יקבעו, כי יש לחלק רכוש שאינו מגיע בדין, לצד שלא ירש את הרכוש ולא השביח אותו. אין ספק, כי הפתח שפותחים בתי המשפט בפני הציבור, להוכיח "דבר מה נוסף" או "שיתוף ספציפי בנכס", עלול להביא במקרים מסוימים, להעברת מחצית מירושה, לאחד מבני הזוג שלא היה זכאי לקבלה וזאת, רק עפ"י דבריו של אותו צד, אשר לעיתים אינם דברי אמת.

לא בכדי נקבע בחוק, כי ירושה לא תחולק בין הצדדים במסגרת גירושין. הורים שרוצים להוריש את רכושם לילדיהם, בוודאי לא התכוונו לכך, שהרכוש עליו עמלו שנים רבות, יגיע לאדם שבנם/ בתם, מבקשים להתגרש ממנו.

הפסיקה הנ"ל, כדוגמת פסיקתו של כבוד השופט דנציגר, אשר בעטיה, לעיתים תועבר מחצית מירושה לא ליורש האמיתי דווקא, עומדת בסתירה, ליסוד העובר כחוט השני בחוק הירושה "היסוד של קיום רצון המצווה בדברי צוואתו, ברוח "המצווה לקיים דברי המת" (ע"א 869/75 בריל נ' היועמ"ש) (מתוך ספרו של מיכאל קורינאלדי דיני ירושה צוואות, ירושות ועזבונות, עמ' 241). אכן קיימת חשיבות רבה לרצונו האחרון של המת ולאור זאת, יטיבו בתי המשפט עשות, אם ידבקו בחוק ולא ינכסו לעצמם עקרונות מוסריים, ערכיים, שאינם מוסכמים על דעת כלל הציבור ועלולים לפגוע בעקרונות לא פחות חשובים מהם.