מה בין הסכם ממון להסכם רגיל בין בני הזוג

לעיתים עולה השאלה, מהם ההבדלים, בין הסכם ממון לבין הסכם רגיל, אשר נחתם בין בני זוג במהלך חייהם. כידוע, בטרם גירושין, עושים חלק מבני הזוג, אשר בוחרים לסיים את נישואיהם בהסכם, הסכם גירושין (ממון), אשר בו הם מסכמים את ההסדרים אליהם הם בוחרים להגיע, בנוגע לרכוש ולעיתים גם למשמורת הילדים ולמזונות הילדים. לעיתים, במהלך חיי הנישואין, חותמים בני זוג על הסכמים שונים ביניהם. יש והם חותמים על הסכם מתנה, או על הסכם הלוואה או על כל הסכם אחר, אשר עליו חלים דיני החוזים והקניין הרגילים. נשאלת השאלה, מתי מדובר בהסכם ממון ומתי עסקינן בהסכם רגיל. לאור הוראות חוק יחסי ממון, יש חשיבות גדולה להבחנה בין שני סוגי החוזים, שכן, הסכם ממון/ גירושין חובה לאשר בבית המשפט או בבית הדין, כדי לתת לו תוקף משפטי. בסעיף 2, לחוק יחסי ממון נאמר כדלקמן : " (א) ) הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה (להלן – בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן – בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור. (ב) האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין, שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חפשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו."

מכאן, עפ"י דין, להסכם ממון שלא אושר ע"י בית המשפט או בית הדין, אין תוקף משפטי מחייב.

בת"א (נצ') 819-09 נטליה נאומוב נ' אלכסיי נאומוב, מיום 18/10/10, קבע כבוד השופט בנימין ארבל לעניין תוקפו של הסכם גירושין, אשר לא אושר בפני ביהמ"ש כדלקמן :

אמנם, לאור האמור, עלי לקבוע כי לא הוכח שהסכם הגירושין שנערך בין בני הזוג, הינו הסכם פיקטיבי. עובדה היא כי בני הזוג נפרדו, וכי הבעל עזב את הארץ, ככל הנראה לצמיתות, שעה שהתובעת ממשיכה להתגורר כאן. עם זאת, בכך לא סגי. על התובעת להוכיח כי ההסכם הינו בר תוקף, להבדיל מהסכם פיקטיבי. לעניין זה, נקבע בסעיף 2[א] לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג – 1973, כי הסכם ממון טעון אישור בית משפט לענייני משפחה. סעיף 2[ד] קובע כהיא לישנא: "הסכם בין בני הזוג שאושר בפסק דין להתרת נישואין על ידי בית הדין, דינו כדין הסכם ממון שאושר לפי סעיף זה; בחוק זה "התרת נישואין" –לרבות גירושין, ביטול נישואין, הכרזה שהנישואין בטלים מעיקרם או פירוד לפי דין דתי שאינו מאפשר גירושין". במקרה שלפנינו, נחתם הסכם הגירושין, המסדיר אף את יחסי הממון בין בני הזוג, לפני פנייתם לבית המשפט לענייני משפחה. על כן, ההסכם טעון היה את אישור בית המשפט לענייני משפחה כמצוות סעיף 2[א] לחוק. בהעדר אישור כאמור, אין תוקף להסכם.

מהו המבחן, על פיו יקבע בית המשפט, אם לפניו הסכם ממון, או הסכם רגיל, שאינו דורש אישור בית המשפט או בית הדין, כדי ליתן לו תוקף משפטי?

בשאלה זו עסק ע"א 169/83 יונה (שרעבי) שי נ' ששון (שרעבי) שי, פ"ד לט(3) 776, מתוך המאגר המשפטי נבו, שם קבעו כבוד השופטת מ' בן-פורת וכבוד השופטים ש' לוין וש' נתניהו כדלקמן:

"...אין ספק שבמשך שנות נישואין רבות בני-הזוג עושים בינם לבין עצמם כל מיני עסקות, הסדרים והסכמים לגבי פריט זה או אחר של רכושם וספק אם צריך לייחס לכל דבר כזה את המעמד של הסכם ממון במובן החוק הזה. בחוק ישנה הקפדה לגבי הסכם ממון בין בני-הזוג הקובע את החסים ביניהם ומחייב גם לגבי העתיד" (דברי כבוד השופט בכור, בהסכמת חבריו להרכב, בע"א 490/77 [1], בעמ' .624ההדגשה שלי - מ' ב"פ).

גם לפי השקפתי אין לראות ב"הסכם ממון" את חזות הכול מבחינת יחסי הממון בין בני-זוג, ויש להבדיל הבדל היטב בין "הסכם ממון" - או בהעדרו, המלא או החלקי, בין הפרק השני של החוק המהווה אז את "הסכם הממון" - לבין הסכם רגיל או הענקת מתנה או עיסקה אחרת בין בני הזוג במהלך חיי הנישואין לפי הדין הכללי. "הסכם ממון" חייב להיות דווקא בכתב ולקבל, כתנאי-בלעדיו-אין, את אישורו של בית המשפט כמפורט בחוק ובתקנות שהותקנו על פיו, מה שאין כן בהכרח בהסכם אחר. נראים לי, בכל הכבוד, דבריו של המחבר המלומד ד"ר א' רוזן-צבי בספרו יחסי ממון בין בני זוג (מיקרושור, תשמ"ב) 303, ברוח דומה. בלשונו: "...(א) אין הסכם הממון ממצה את אופני ההתקשרות בין בני-זוג ואין הוא שולל קיומם של הסדרים אחרים, מכוח דיני המשפחה, הממשיכים לחייב את בני-הזו".

אדרבא, המסגרת נראית לי אפילו צרה מדיי, שכן יכולים גם יכולים בני-זוג להתקשר ביחסי מסחר מובהקים ולהעביר זה לזו רכוש, בתמורה או ללא תמורה, והרי זה למעשה חיזיון נפרץ יום-יומי.

לעומת זאת מתקשה אני להסכים לדעת אותו מחבר באמרו, שם, כי ב"הסכם ממון" -"...(א) מדובר בהסכם כולל, דהיינו: עליו להסדיר את יחסי הממון בין בני-זוג בכללותם" (ההדגשות שלי - מ' ב"פ). כמו כן מסתייגת אני מהחלק, שאותו אדגיש בדבריו הבאים (שם):

"..(ב) בעיקרו של דבר זהו הסכם הצופה פני עתיד ומגמתו להסדיר את יחסי בני-הזוג הסדר כולל בנוגע ליחסיהם הנמשכים" (ההדגשה שלי - מ' ב"פ).

לדעתי לא כלליותו של ההסכם או היותו מתייחס (למשל) לנכס בודד מני רבים, הוא המבחן הקובע, כי אם התייחסותו ליחסי הרכוש בין בני הזוג למקרה של פקיעת הנישואין או של מות אחד מהם. הנאמר בקטעים, שצוטטו על-ידיי בלי שהודגשו, מקובלים גם עליי. בעיקרו של דבר [,הסכם ממון'] זהו הסכם הצופה פני עתיד ומגמתו להסדיר את יחסי בני-הזוג", ולא סתם "פני העתיד" אלא דווקא למקרה מוות או גירושין. הנה כי כן, כדי להוציא (למשל) נכס מסוים ממעגל איזון המשאבים, די בהסכם סתם (ללא אישור בית המשפט), כנובע מסעיף 5(א)(3) לחוק שהובא לעיל; ואם לגבי נושא כזה, הקשור קשר לא מבוטל עם העתיד לקרות בעת גירושין או מוות, כך, בנושאים יום-יומיים אחרים, שדבר אין להם בשעת מעשה עם אירועים כאלה - על אחת כמה וכמה! התייחסותו של ההסכם לנכס ספציפי, אפילו אין הוא נכס עיקרי (כפי שצוין בהחלטה מושא הערעור) אלא נכס בין שאר נכסים, אין בה כדי לשמש אבן הבוחן אם לפנינו "הסכם ממון" או הסכם רגיל גרידא. הסכם יכול להיות "הסכם ממון", גם אם הוא דן באובייקט ספציפי גרידא, שכן נאמר כזכור בסעיף 3(א) לחוק, שרואים את בני הזוג כמסכימים להסדר המצוי בפרק השני לא רק בהעדר "הסכם ממון" ביניהם, אלא גם אם עשו הסכם כזה "במידה שההסכם אינו קובע אחרת" (מהנאמר בפרק השני, סעיף 3(א)). הדגשתי מלים אלה בחלקוהראשון של פסק-דיני כדי להפנות אליהן את תשומת הלב. לפיכך, אם רוצים בני הזוג שנכס מסוים - עיקרי, או טפל, יחיד או אחד מרבים - יחולק ביניהם במקרה של גירושין או מוות בדרך שונה מהקבוע בפרק השני לחוק. פתוחה לפניהם הדרך לעשות "הסכם ממון" לגביו כרצוי להם, וכדי להקנות לו תוקף יש לקבל את אישורו של בית המשפט (או בית הדין) כדת וכדין.

סיכומה של השקפתי הוא, שהמבחן, אם הסכם פלוני בין בני-זוג הוא "הסכם ממון" אם לאו, טמון במטרתו. אם זו צופה פני איזון משאבים בענייני ממון לעת מוות או גירושין, לפנינו "הסכם ממון", יהיו ממדיו רחבים או צרים. לעומת זאת, אם זו נוגעת ליחסים שוטפים או לעיסקה רגילה בין בני-אדם - לאו דווקא בנושא של דיני משפחה, אלא למשל דיני חוזים או קניין, ללא קשר נראה לעין עם איזון משאבים בעת גירושין או מוות - לפנינו הסכם רגיל, שדינים אלה (לפי הנושא) חלים עליו."

מכל האמור לעיל עולה כי לא כל הסכם בין בני זוג, הוא הסכם ממון. במידה שההסכם הוא לא הסכם ממון, אין צורך לאשרו בבית המשפט או בבית הדין. אך אם מדובר בהסכם ממון, עליכם לאשר את ההסכם בבית המשפט לענייני משפחה, או בית הדין הרבני האזורי, על מנת ליתן לו תוקף משפטי.