מזונות ילדים - ראשיתו של שוויון מהותי

עפ"י החוק בנוגע למזונות ילדים במדינת ישראל, על יהודים חל הדין האישי. עפ"י הדין האישי, האב לבדו אמור לשאת במזונות ילדיו, עד גיל שש.

במשך שנים רבות, היתה קיימת מחלוקת פוסקים בסוגיה, האם חובת האב לשאת בדמי המזונות היא אבסולוטית עד גיל 6, או עד גיל 15.

לאור שינויי העיתים והעובדה שנשים רבות הן נשות קריירה המרוויחות סכומים שווים או גבוהים מבעליהן, החלו בתי המשפט לפרש את החוק, בפרט, כשלהורים יש משמורת משותפת על הילדים, כך שחלוקת תשלום המזונות, תהיה יותר שוויונית.

ביולי 2017 באה לסיומה מחלוקת הפוסקים ובית המשפט העליון קבע בבע"מ 919/15 כדלקמן :  "בגילאי 15-6 חבים שני ההורים באופן שווה במזונות ילדיהם מדין צדקה, תוך שהחלוקה ביניהם תקבע על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות העומדים לרשותם, לרבות שכר עבודה, בנתון לחלוקת המשמורת הפיזית בפועל, ובשים לב למכלול נסיבות המקרה".

לאורך השנים, נגרם עוול חמור ביותר, לנוכח החוק המפלה מגדרית בנושא מזונות ילדים. אבות שהשתכרו סכומים נמוכים או שווים לאמהות וטיפלו בילדיהם באופן שווה או כמעט שווה, נאלצו להעביר לעיתים את רב משכורתם לידי האם. מצב זה יצר חולי עמוק בחברה הישראלית. גברים אשר הגיעו למצב כלכלי קשה ביותר, עברו להתגורר בבית הוריהם ואף ישנו על ספסל בפארק.

מהצד השני, היו נשים, אשר בעליהן סירבו להעביר את דמי המזונות וסרבו לטפל בילדים והן והילדים, הגיעו למצב כלכלי קשה ביותר, כך שטובת הילדים נפגעה קשות.

מדינת ישראל קבעה את עיקרון השוויון כעקרון על. הקושי של המדינה היה ביישום עקרון חשוב זה באופן מהותי, עמוק וראוי, כך שלא יפגע במגדר כזה או אחר ובפרט, על מנת שלא תפגע טובת הילדים.

עוד קבע בית המשפט העליון בבע"מ 919/15 :

" לעומת זאת, כאשר המשמורת הפיזית היא משותפת; כשמצבה הכלכלי של האם שקול למצבו הכלכלי של האב או אף טוב ממנו; וכששני ההורים נדרשים להוצאה דומה בגין צרכי הקטין במהלך החודש, הדין הקיים עלול לפגוע בטובת הילד ולדלדל את משאבי האב עבור צרכי הילד יתר על המידה, עד כדי פגיעה ממשית ביכולתו לקיים את חלקו במשמורת הפיזית המשותפת לאורך זמן". 

כאמור אבות רבים ואף אמהות רבות, הגיעו אל עברי פי פחת.

על זכותו של אדם לחיות בכבוד נכתב בבג"ץ 10662/04, שם נקבע כי : "הזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד מצויה בליבו ובגרעינו של כבוד האדם. מינימום של קיום בכבוד הוא תנאי לא רק לשמירה ולהגנה על הכבוד האנושי, אלא גם למיצוי יתר זכויות האדם. בניגוד לטענת המשיבים, אין לראות בזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד זכות הנגזרת מן הזכות לכבוד האדם, אלא יש לראות בה זכות המהווה ביטוי ממשי של כבוד האדם. מבין שלל המשמעויות שניתן להעניק למושג "כבוד אדם", היסודית ביותר היא זו הנוגעת לכבודו הסגולי של האדם, לתנאי הישרדותו ההכרחיים ביותר. לא ניתן לקיים את הזכות לכבוד, בלא לכבד את זכותו של אדם לתנאים מינימאליים של קיום אנושי".

ואף בבג"צ 366/03, גם שם נקבע כי "קיימת זכות לכל אדם להתקיים בכבוד, כי הזכות הנה זכות חוקתית, אשר מקורה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו".

ועדת שיפמן, ישבה שנים רבות ודנה במזונות הילדים. עוד בנובמבר 2012, היא הגישה את המלצותיה, על פיהן, יש לשנות את החוק הקיים ולקבוע כי דמי המזונות יחולו על שני ההורים, לפי שכרם וזמני השהות שלהם עם הילדים.

למרות המלצות ועדת שיפמן והפסיקה אשר השתנתה, עד היום לא מצא המחוקק לנכון לשנות את "חוק המזונות" המיושן ולהתאימו לעידן החדש. רק בזכות פסיקות בתי המשפט, אשר החליטו לעשות מעשה ולשנות חוק מפלה זה, באמצעות פרשנות שוויונית יותר, החל שינוי משמעותי מבורך, אשר יש לקוות, כי יחול אף על ילדים עד גיל שש.

למרבה הצער, יש אבות, אשר לא מעוניינים לגדל את ילדיהם ולא גידלו אותם עד לגירושין, אשר מגישים תביעות למשמורת משותפת, רק על מנת לזכות במזונות נמוכים. יתכן כי התנהלות זו של אבות מסוימים, היא אשר מונעת מן המחוקק לשנות את "חוק המזונות" ולקבוע שוויון מהותי בחקיקה, בתחום מזונות הילדים.

יחד עם זאת, אני מאמינה כי דווקא המחוקק, אשר צריך לתת דעתו גם לשינוי "חזקת הגיל הרך", יוכל למצוא פתרון שלם ומקיף לבעיה מכל צדדיה, הן לאבות שרוצים לגדל את ילדיהם והן לאלו שלא. המחוקק חייב לשנות את החוק הקיים ולחוקק חוק, אשר ישים לנגד את עיניו את עקרונות הצדק, אי האפליה והשוויון המגדרי, תוך מתן קדימות, לעקרון העל של טובת הילד.